ברוך ה' התחלנו השבוע עוד שנה באולפנה, והאמת היא שהייתי מאושרת לחזור לחברות, לדשא ואפילו לכיתה. התחלתי שנה חדשה, את השנה האחרונה שלי בתיכון, השנה האחרונה שאוכל להבריז בה משיעורים, השנה האחרונה שבה אראה את חברות שלי בכל בוקר, השנה האחרונה שבה אני עדיין לא צריכה להחליט על הכול לבד, השנה האחרונה שבה אוכל לעבור במסדרונות של האולפנה ולהרגיש הכי בבית שיש. נהניתי המון בחופש, אבל אין מה לומר, התגעגעתי.
עם כל הרעש וההמולה של היום הראשון לקחתי לעצמי רגע של שקט לחשוב על איך בחיים הכול מתחיל ונגמר, ורק לשאת תפילה שלא ייגמר לעולם. ההבנה הזאת שאני באמת לא רוצה שייגמר זורקת אותי אחורה לרגע אחר, לסיפור מהחיים שלא הייתי בטוחה שארצה לשתף, אבל הנה זה בא.
בכיתה ג' עברתי ניתוח מסובך שגם תקופת ההחלמה ממנו הייתה ארוכה ומורכבת ואפילו גלשה לשנה שאחריה. בכל אותן שנתיים העולם שלי היה מורכב מסחרור מטורף של ניתוח, גבס, אשפוזים, פיזיותרפיה ועוד. כל היום רצתי (מטפורית, כי בכל זאת הייתי אחרי ניתוח) מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה.
התיישבתי ליד השולחן ביום הראשון של כיתה ה', מתכוננת לעוד שנה של בהייה באוויר, שנה של כלום ושום דבר. הייתי בטוחה שזה מה שיהיה, לימודים ואני? כבר לא ממש היו לי ציפיות מעצמי. אבל למורה שלי היו
גם לא למדתי המון באותם שנים. אני זוכרת שהייתי בבית בהליכי שיקום וההורים שלי הביאו איזו בחורה שתלמד איתי ותעזור לי להשלים את הפער הענקי בלימודים. ואני? הייתי מרימה אליה מבט עייף מהמיטה או מהעמידון ולא מבינה מי זו ומה הקשר בכלל ביני ובין לימודים.
ככה עברתי תקופה לא קצרה בבית בטיפולים עד שהשתקמתי, לטענת הרופאים, וכבר לא היה לי מה לעשות בבדיקות ובחדרי המתנה, וכמו כל ילדה רגילה ומשוקמת חזרתי לכיתה. שלום כיתה ד'.
ישבתי בכיתה וניסיתי להתרגל. ניסיתי להתרגל לזה שהמורה אינה רופאה ושהיא לא תדרוש ממני לעמוד על הרגליים ולעשות כמה תרגילים. ניסיתי להתרגל לזה שהמורה לא תבדוק אותי ותשלח אותי לצילום, ולא הצלחתי. הייתי יושבת בשיעור ולא מפריעה, לא קמה מהמקום לשירותים או לשתות. בהתחלה אפילו בקושי דיברתי עם חברות, כי אני הייתי בעולם של תרגילי שיווי משקל ובדיקות, ואילו הן החליפו מדבקות.
ככה עברה חצי שנה, אפילו יותר, של ישיבה בכיתה כצופה מן הצד, לא משתתפת ולא מפריעה, נוכחת-נפקדת. הזמן עבר, והשנה נגמרה, החופש נגמר גם הוא, והתחילה השנה הבאה. התיישבתי ליד השולחן ביום הראשון של כיתה ה', מתכוננת לעוד שנה של בהייה באוויר, שנה של כלום ושום דבר. הייתי בטוחה שזה מה שיהיה, לימודים ואני? כבר לא ממש היו לי ציפיות מעצמי.
אבל למורה שלי היו. היא קלטה אותי מהרגע הראשון, את הייאוש ואת הפחד, ועמוק בפנים גם את התקווה. והיא לא ויתרה לי. היא הייתה לוקחת אותי לשיחות ארוכות, מנסה לשכנע אותי לפחות לנסות, לצאת קצת מהבונקר שסגרתי בו את עצמי, להשתחרר טיפה רק בשביל עצמי.
ואני? אדישה. לא רוצה ללמוד למבחן ולקבל מאה, לא האמנתי לה כשאמרה שלדעתה אני אחת הבנות הכי חכמות בכיתה. אבל היא לא ויתרה והמשיכה לנסות, המשיכה בשיחות ובבקשות.
זה ארך הרבה מאוד זמן, ואני מתכוונת הרבה מאוד מאוד. היה לי מאוד מורכב ללמוד להאמין בעצמי מחדש, אבל בסופו של דבר היא הצליחה לגרום לי לתת צ'אנס אחד, לניסיון. למדתי עשר דקות למבחן באנגלית, וכשקיבלתי אותו בחזרה גיליתי שלא קיבלתי מאה ואפילו לא שמונים, אבל זו הייתה רק ההתחלה. העבודה שלה עליי סוף-סוף הניבה תוצאות, משהו בי זז. התחלתי להאמין בעצמי ולהשקיע. ומאז לא הפסקתי.
ועכשיו שהגעתי לשמינית, לשנה האחרונה, בחרתי להקדיש את הטור הזה לאמירת תודה לאותה מורה. תודה שהאמנת בי, תודה שהאמנת ביכולות שלי, תודה שגרמת לי להאמין בעצמי.
