פסח, ריח הניקיונות באוויר, סמרטוטים מסתובבים בכל פנינה ובועות הקצף רוקדות בעליזות בדלי. הרחובות שקטים, ולעומת זאת בבית רמת הכוננות עולה: ההורים מפקדים על מבצע פסח ביד רמה וכולם מתייצבים. איש בל ייעדר.
ואני? בין סידור הבגדים בארון לניקוי הספרייה מוצאת את עצמי חושבת על עוד פן מסוים בניקיון, ניקיון אישי, הכנה פרטית לחג החירות.
האמת שאת הסיפור הזה קשה לי לכתוב. הוא מלווה אותי כבר כמה שנים כמו כתם שממש קשה להוריד, אבל הוא באמת אחד הסיפורים החשובים אם לא הכי חשוב שכתבתי עד היום.
לפני לא הרבה שנים ממש בתקופה הזו של פסח, אולי קצת לפניו, עברתי את הניתוח האחרון שלי עד היום. זה היה לא פשוט, ומילדה צוהלת שמשחקת עם חברות במסדרונות האולפנה מצאתי את עצמי יום אחד יושבת על כיסא גלגלים מגובסת עד המותניים. תקופת השיקום בבית החולים הייתה דווקא די קצרה הפעם, והשתחררתי בתוך כחודש. אחרי עוד שבוע בבית התחלתי להשתעמם, ועם כל הקושי הכרוך בכך החלטתי לחזור ללימודים.
הייתי מגיעה בכל יום ללימודים, עדיין מגובסת וישובה בכיסא, והסייעת שלי הייתה עוזרת לי בכל מה שצריך. באותה תקופה הייתה בכיתה שלי ילדה שמאוד השקיעה בלימודים, והם היו מאוד חשובים לה, עד כדי כך שמקרה של אי-הכנת שיעורי בית היה אסון קטן בעיניה. באותה תקופה לא הייתי בשיא מבחינה לימודית, עצבן אותי שאני תקועה כמו אבן בכיסא גלגלים, מייחלת רק שתהיה לי דרך לזוז, והיא לא רק שלא מנצלת (לפי דעתי אז) את יכולת התזוזה שלה, אלא משתמשת בה כדי ללכת למורה אחרי השיעור ולהשלים את מה שהפסידה.
לא באמת הצלחתי להרפות מההצקות שהצקתי לה, ולקח לי שנים להבין למה. בכל תחילת שנה הייתי באה לאותה ילדה ומבקשת ממנה אלף פעמים סליחה, והיא תמיד הסתכלה עלי בחצי חיבה חצי ייאוש ואמרה לי: תאיר, תעברי הלאה. עברנו את זה מזמן
עכשיו, פיזית אולי הייתי מוגבלת, אבל שכלית לא בדיוק. במקום לבקש ממנה עזרה להשלים את החומר החסר ולהפוך לחברה שלה, התחלתי להציק לה בכל מיני דרכים קטנות. לא משהו רציני אבל אולי מספיק כדי שהיא לא תחזור הביתה בחיוך מאושר.
עבר הזמן, וזה כנראה עשה טוב לכולנו, וכמו בסיפורים התחברתי לאותה ילדה וכבר כמה שנים שהיא אחת החברות הכי טובות שלי. אבל ההצקות שהצקתי לה לא עזבו אותי מעולם, לא באמת הצלחתי להרפות מזה, ולקח לי שנים להבין למה. בכל תחילת שנה הייתי באה לאותה ילדה ומבקשת ממנה אלף פעמים סליחה, והיא תמיד הסתכלה עלי בחצי חיבה חצי ייאוש ואמרה לי: תאיר, תעברי הלאה. עברנו את זה מזמן.
אבל אני לא הצלחתי לעבור הלאה, ודווקא עכשיו בין הניקיונות של פסח, ולאו דווקא ביום כיפור, עלתה בי המחשבה שאולי אני צריכה לעשות גם לעצמי ניקיון יסודי, וחשוב מזה: ללמוד לסלוח לעצמי.
לפעמים אנחנו רואים אנשים שלכאורה הכול מושלם אצלם, והם מתלוננים על דברים שנראים ממש שום דבר. אבל כנראה פשוט אסור להשוות את הבעיות שלנו לבעיות של אחרים, לא משנה מה המצב. אנחנו מכירים את ההתמודדות שלנו הכי טוב, ולכן הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר, אבל צריך להבין שלא הכול רואים ולא הכול יודעים, והלוואי שנזכה להגיע לניקיון אמיתי ולצאת משעבוד לחירות.
פסח כשר ושמח!
