בזמן האחרון יצא לי מלא פעמים להיות בלחץ. השבוע ישבתי עם חברה ללמוד יחד למתכונת בתנ"ך, והשעות עברו ביעף. המשכנו ללמוד לתוך הלילה. בסביבות השעה שתים עשרה וחצי הבנו שעדיף שנוותר על כמה תת-נושאים ונלך לישון כדי שנצליח לקום למבחן למחרת בבוקר.
התארגנתי לשינה, והמחשבות לא הפסיקו לרוץ לי בראש: מה אם איכשל? מה אם המבחן יהיה בדיוק על הנושאים שלא למדתי? הרגשתי שאני מתחילה להילחץ. נשכבתי במיטה, עצמתי את העיניים וניסיתי לחשוב על משהו שיוכל לעזור לי להירגע. כמה שניות לפני שנרדמתי נזכרתי בחוויה שהלחיצה אותי פעם ומה קרה בסופה.
לפני כשמונה שנים הייתי בתקופת שיקום אחרי אחד הניתוחים, ושלוש פעמים בשבוע הלכנו אני ואבא שלי לבית החולים השיקומי אלי"ן לכמה שעות של טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה (פיזיותרפיה במים). באחד מהטיפולים ביקשה ממני הפיזיותרפיסטית לעשות תרגיל שהיה קשה לי במיוחד.
אחרי הניתוח ההוא הייתי מגובסת זמן רב, והרגליים שלי התרגלו להיות במצב אנכי כל הזמן, והיה לי קשה מאוד לקפל אותן. הפיזיותרפיסטית רצתה שאשב על העקבים בקיפול מלא של הרגליים. פחדתי? לא מדויק: הייתי בסטרס מטורף, התחלתי לבכות והודעתי נחרצות שאין סיכוי שאפילו אתקרב למזרן הטיפולים.
וזה באמת כאב מאוד, כי למרות הכריות הקיפול עדיין ניכר. אחרי כמה דקות נעשה הכאב נסבל, והפיזיותרפיסטית הציעה שנוציא את אחת הכריות. לא הסכמתי בשום אופן
בסופו של דבר, אחרי קצת הבטחות שהכול יהיה בסדר ושיינתן לי הרבה שוחד (גלידה בכל יום באותו שבוע), הסכמתי בפרצוף חמוץ לגשת למזרן ולשבת כשהרגליים שלי אומנם מקופלות, אבל מעליהן יש כמה כריות דקות, וככה הקיפול לא היה נורא אלא רק כואב מאוד. וזה באמת כאב מאוד, כי למרות הכריות הקיפול עדיין ניכר. אחרי כמה דקות נעשה הכאב נסבל, והפיזיותרפיסטית הציעה שנוציא את אחת הכריות.
לא הסכמתי בשום אופן, ולא רק זה, נלחצתי כל כך מהרעיון, שהכאב חזר בכל העוצמה. אבא הבין שצריך לשנות טקטיקה והפעיל לי סרט כדי לנסות להרגיע אותי. זה עבד: ישבתי נשענת על הכריות וצפיתי במומינים בפעם המי יודע כמה.
אחרי כעשרים דקות הושטתי יד לסדר את אחת הכריות. מיששתי מאחוריי לנסות למצוא אותה, ונתקלתי באוויר. הסתובבתי לאחור והייתי בשוק: בזמן שצפיתי בסרט אבא והפיזיותרפיסטית הוציאו את כל הכריות לאט ובמאמץ משותף. ישבתי על העקבים.
למוח שלי נדרשה שנייה לתפוס באיזו תנוחה אני יושבת, ובשנייה שהוא קלט, הכאב חזר. התחלתי לצרוח, אבל אז הבנתי שאני כנראה יושבת ככה כבר לא מעט זמן, וכל הכאב נגרם סתם מלחץ ובהלה. אז הרפיתי, ואחרי דקה הכאב פחת, והוא המשיך לקטון בהדרגה עד שבסוף הטיפול כבר ישבתי על העקבים בנוחות וקראתי ספר.
נזכרתי בסיפור וחייכתי לעצמי. ידעתי שהכול יהיה בסדר מחר. למדתי היטב, ובעזרת ה' אצליח. לפעמים אנחנו כל כך מפחדים עד שאנחנו שוכחים מה אנחנו יכולים לעשות באמת, אבל רוב הפעמים לחץ הוא רק לחץ, והסוד הוא להרפות וליהנות!
אגב, המתכונת הייתה מעולה.
