השבוע הייתה לי חתיכת פריצת דרך בחיים בשנים האחרונות. נוסף על מתכונות, בגרויות וכו' התמודדתי עם עוד בעיה שרוב העולם היה פוטר אותה בהינף יד אבל אצלי היא הייתה ענקית: פחד מטורף מנסיעה בתחבורה ציבורית.
נסיעה באוטובוס נתפסת כאחד הדברים הכי שגרתיים ומקובלים. מיליוני אנשים נוסעים בכל יום הלוך וחזור בכל רחבי העולם בבלי להקדיש לזה מחשבה נוספת. העניין הוא שאני לא רק הקדשתי לזה מחשבה נוספת אלא שעות רבות של חרדה ואפילו קצת ייאוש.
הקושי הגדול ביותר שלי היה העלייה לאוטובוס. פחדתי מהתקהלות לפני הפתח, מהצפיפות, מהמהירות שבה הכול קורה. פחדתי שלא אהיה יציבה מספיק ואפול תחת כל האנשים שמנסים לעלות, וכשנתתי לדמיון שלי להשתולל ממש, הייתי רואה את עצמי נדרסת מתחת לגלגלי האוטובוס.
גם הנסיעה באוטובוס לא נדמתה לי ככיף גדול, אבל היא הייתה החלק הקל. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת ומחזיקה את הקביים קרוב אליי, ועם החלק הזה דווקא הייתי בסדר, אפילו שיערתי שאיהנה מלצפות במגוון האנשים והנופים.
אבל אז תגיע הירידה, והפחד שוב השתלט. פחדתי שלא אספיק לרדת בזמן ושהדלת של האוטובוס תיסגר עליי באמצע הירידה. פחדתי שידחפו אותי, שלא אספיק לקום בזמן, ובגדול שאישאר באוטובוס לנצח. אז כן, מכל הסיבות המפורטות לעיל נמנעתי ככל יכולתי מנסיעה באוטובוס. זאת אומרת כמעט לא לצאת עם חברות ולהיות חסרת יכולת להתנייד בעצמי, תלויה באנשים אחרים שיסיעו אותי.
אבל אז תגיע הירידה, והפחד שוב השתלט. פחדתי שלא אספיק לרדת בזמן ושהדלת של האוטובוס תיסגר עליי באמצע הירידה. פחדתי שידחפו אותי, שלא אספיק לקום בזמן, ובגדול שאישאר באוטובוס לנצח. אז כן, מכל הסיבות המפורטות לעיל נמנעתי ככל יכולתי מנסיעה באוטובוס
לפעמים כשמפחדים ממשהו מאוד מעדיפים פשוט להתרגל אליו ולמציאות הלא תקינה של החיים איתו, קצת כמו עוד נכות מסוימת. וככה עבר הזמן, ואני לא נסעתי. הפסדתי אירועים, מסיבות ועוד כל מיני דברים. והתבאסתי. התבאסתי מאוד, אבל זה לא גרם לי להתגבר על הפחד. והייתי יושבת ושואלת את עצמי: עד מתי תוותרי? עד מתי תמשיכי לפחד? תישארי לנצח בבית? תהיי תלויה בהורים שיסיעו אותך לכל מקום?
אבל שאלות לחוד ומציאות לחוד. רציתי מאוד לשחרר, אבל לא ידעתי איך, ולכן גם לא הצלחתי. השנה הסתיימה, ואני החלטתי שבחופש הזה אני רוצה להתנדב, והחלטתי ללכת להתנדב בשלווה, מרכז לטיפול באנשים עם מוגבלויות.
הלכתי לבדוק את המקום והתלהבתי ממנו מאוד, אבל הייתה בעיה אחת: הבניין של שלווה נמצא בירושלים, ואני גרה בנריה, ונסיעה באוטובוס מבחינתי לא הייתה קבילה. אבל היה לי חשוב מאוד לעשות משהו בזמן שלי בחופש ולא לבזבז אותו, ולכן בלית ברירה, בעיניים דומעות, עליתי עם חברה לאוטובוס לירושלים.
זה היה לא פשוט, ועשיתי לעצמי מלא בושות. כשעלינו לאוטובוס הייתי צריכה לבקש שיפנו לי מקום, ובירידה נעזרתי במישהי זרה, וזה היה לא נעים וגם קצת מביך. היו המון רגעים שייחלתי להיות בכל מקום חוץ מבאוטובוס הדחוס והצפוף או לעמוד שעות בתחנה, ועד שהגעתי הביתה לא הבנתי איזו דרך ענקית (תרתי משמע) עברתי כאן.
כשהגעתי הביתה מאובקת ומזיעה והתיישבתי על הספה הרצתי את כל היום בראש והבנתי איזו התקדמות ענקית הייתה כאן. ויותר מההתקדמות ניצחתי בזה שלא ויתרתי הפעם, לא אמרתי לעצמי: טוב, תמצאי משהו שיותר מתאים לך, יש שם מספיק מתנדבים, אלא עשיתי את זה. עשיתי והצלחתי ב"ה. אז ישבתי שם על הספה, מאובקת ומזיעה אבל מאושרת על שנתתי לעצמי הזדמנות.
כשרק התחלתי לכתוב כאן התרגשתי מאוד ובו בזמן גם די נבהלתי מהצעד שעשיתי. לא הרגשתי בנוח לקבל תגובות. בזמן האחרון אני מרגישה אחרת. באמת אשמח לשמוע תגובות על הטורים, ואפילו אם יש נושאים שמעניינים אתכם ותרצו שאכתוב עליהם. אני משאירה כאן את הדוא"ל שלי: taeershalem@gmail.com
