משפחת עוזרי

דוד ברונשטיין

הריח החריף של העשן היה בכל מקום. עשן מעורב בריח עז של בשר צלוי. הוא ניסה לגשש את דרכו בחשכת בין הערביים בין החוגגים הרבים שגדשו את הגן הציבורי, מחפש את המקום שנקבע למפגש. איך יצא לו, מכל המשפחות בעולם, ליפול דווקא על משפחת עוזרי? איך? ומה בדיוק הוא אמור לעשות שם?

כבר שנים שהוא בקושי מדבר איתם, בעיקר מאז הסיפור ההוא עם החנייה. אז עכשיו הוא אמור עוד לשבת איתם? רק הוא לבד, שם בגן סאקר, עם משפחת עוזרי ועם כל ההמונים מסביב, ולעשות את עצמו כאילו הוא נהנה, וכל זה בזמן שכל המשפחה שלו עושה סדר במלון. הם בטח גם אוכלים קטניות שם כולם. והוא, מה הוא יאכל? מצה ומרור. בעיקר מרור… איך בכלל הוא הגיע לזה?

זאת אומרת, הוא יודע איך. זה ברור. הכול באשמת הכוהן הזה. איך הוא לא שם לב, איך? מה כל כך קשה לשמור על גדי קטן שנמצא לך מתחת לידיים? בסך הכול גדי קטן, אפילו דקה הוא לא הצליח להחזיק אותו. הגדי ברח. גם כן כוהן זה.

בכלל, כל היום הזה התחיל על רגל שמאל. עוד בבוקר הוא אמר לכולם שעדיף לצאת ברכבת, שלא יהיה כמו בשנה שעברה, כי הכניסה לירושלים תהיה עמוסה בפקקים. אבל אבא אמר שהרכבת צפופה, ואל תדאג ואנחנו כבר מסודרים במלון אז נספיק בזמן ויהיה בסדר.

רק אחרי שסיימו את שרפת החמץ הם התחילו להתארגן ליציאה, והבנים עוד היו צריכים לטבול, והבנות עוד ארזו תיקים, ועד שיצאו כמובן כבר היו פקקים נוראיים. וכשהגיעו ברור שדווקא אותו ישלחו להביא את הקורבן. אלא את מי ישלחו?

והוא הגיע. ברגע האחרון כמובן. כמעט נעלו את הדלתות של הכת השלישית. והוא עוד היה צריך לרוץ להשיג גדי. וזה לא שהם לא הזמינו מראש, הוא אפילו התקשר לברר יום קודם שההזמנה התקבלה וששומרים לו את הגדי, אבל כשהגיע התברר שכבר כמעט נגמרה הסחורה. ועד שהוא בחר את הגדי שהיה קצת פחות רזה מכולם, ומינה עליו את המשפחה, ונתן לכוהן לשחיטה, אז הכוהן הזה…

אה, הנה איציק עוזרי. עומד שם ומחכה ליד העץ. נחמד מצידו שהוא הגיע בזמן ללוות אותו. הוא ממש לא הרגיש שלם עם זה שהוא הולך לעשות איתם את הסדר. אבל זה לא שהייתה לו יותר מדי ברירה. כשפסחים מתערבבים, לפחות אחד מכל חבורה צריך להישאר עם החבורה השנייה. ככה הרב אמר. הוא אפילו הראה לו את זה ברמב"ם, לא זוכר איפה בדיוק.

והנה הם כולם, כל משפחת עוזרי, יושבים מסביב לשולחן המתקפל. מפה לבנה פרוסה מנסה לשוות לשולחן מראה חגיגי. תאורה מאולתרת תלויה על חוט מעליהם. הוא לא הצליח להבחין על מה החוט הזה עומד בכלל.

בעצם לא כולם היו שם. יהודה לא היה. יהודה עוזרי, זה שתפס את הגדי שלו שברח, זה שבסוף לא זכר איזה גדי שייך למי, זה שבגללו הכול קרה, הוא שעכשיו במלון עם המשפחה שלו, של גלעד. וגלעד, הוא יהיה עם משפחת עוזרי הלילה. ככה זה. מה לעשות.

הסדר עבר במהירות. היה ממש קשה לעקוב אחר ההגדה עם כל הרעש מהחבורות האחרות שמסביב ועם הנוסח המוזר וההגייה הזאת שלהם. וזה לא שהוא לא התאמץ.

מי היה מאמין שרק היום בבוקר הוא עוד הכין את דברי התורה שיאמר ב'מגיד' ואת השאלות שישאל את אבא. עכשיו לא היה את מי לשאול. הם התקדמו מהר כל כך שגם אילו היה רוצה, לא היה זמן להוסיף כלום. עשרים דקות, חצי שעה גג, והם כבר סיימו את כל ה'מגיד'.

מוציא מצה. מצה רכה אומנם, דומה יותר לפיתה וקצת חסרת טעם, אבל לא נורא. שיהיה. המרור עבר כמעט בשלום. זאת אומרת, חוץ מהקטע עם החרוסת. מי בכלל שם בוטנים בחרוסת? את הכורך שמרו כמובן לסוף. צריך לאכול על השובע.

והנה הוא הגיע, הרגע שממנו חשש. שולחן עורך. למרבה המזל גברת עוזרי הכינה לצד המרק התימני גם תבשיל עוף בתפוחי אדמה. ללא חשש קטניות, ברוך ה'. הוא לא ידע שהיא בישלה במיוחד בשבילו.

אבל עם כל הכבוד לאוכל, מה כבר יש לו לדבר איתם בשולחן? זאת אומרת, שכנים שכנים, שלום שלום, אבל להיות איתם בכל הסעודה?

ואז זה קרה. הפלא ששינה הכול. כי אצל משפחת עוזרי, מתברר, העיקר של שולחן עורך הוא בכלל לא האוכל. האוכל הוא רק תפאורה. וחוץ מזה שהם בכלל לא מדברים. רק אוכלים בדממה, אוכלים ומאזינים לסיפורים של סבא אברהם.

וסבא אברהם ישב וסיפר. סיפורים של גאולה. על ההורים שעלו מתימן. על קשיי הקליטה. על השנים הרבות של ציפייה למקדש. ועל השנים הראשונות, איך היו מצטופפות כל החבורות ברחבת הכותל ובעיר העתיקה, לפני שקידשו את כל ירושלים לאכילת קודשים. והסיפורים כמו חיים מחדש, בצבעים עזים, בזה אחר זה, שלב אחרי שלב, מגלות לגאולה.

והסיפורים נגעו לליבו. בעצם גם הוא חלק מהסיפור, לא? גם לו יש חלק בתהליך הזה, של שיבת ציון ובניין המקדש. גם במשפחה שלו עלו לארץ, הפריחו את השממה, גידלו ילדים, בנו, התיישבו. גם לו יש חלק בזה. והנה הוא יושב איתם יחד, כולם בחבורה אחת. והוא כבר לא מרגיש זר ומרוחק, נמצא שם רק בעל כורחו. הוא רואה בעיניו איך החיבור לגאולת ישראל הוא חיבור חי, חיבור של עם, חיבור של דורות. והסדר נמשך.

בעצם גם כל האנשים פה מסביב, החבורות היקרות של עם ישראל המסיבות כאן בליל הסדר, כולן בעצם חלק מאותו סיפור. סיפור הגאולה הגדול. זו הפעם הראשונה שהוא שמח כל כך להיות שייך לעם המיוחד הזה, עם ישראל. עם הגאולה. עם הנצח.

טעם קרובן הפסח עוד עמד בפיו, מתובל בתבלין תימני מיוחד, כשמילות ההלל הגדול יצאו מפיו בשמחה עצומה, כמו בוקעות מאליהן. בפעם הראשונה הוא הרגיש מה זו חירות אמיתית. ובשעה אחת בדיוק, כמו מקהלה מתוזמנת, נעמדו לפתע כל המסובין. לא רק כאן, בשולחן הקטן של משפחת עוזרי, אלא כל המסובין כולם, כל הגן הציבורי, משפחות משפחות, עדות עדות, קטנים וגדולים.

לנגד עיניו עמדה דמותו של אביו, שבסוף הסדר תמיד רוקד איתם מסביב לשולחן בחדר המלון "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לא פעם הוא ניסה להבין את מילות השיר, מדוע שרים על השנה הבאה, ואביו הסביר שזו תפילה שנזכה להקריב קורבן פסח גם בשנה הבאה.

אך כאן, בגן סאקר, עם כל המוני בית ישראל, כאן מילות השיר היו אחרות. ומשום מה הן התאימו לו הרבה יותר. הוא הרגיש שהמילים מבטאות באחת את הכמיהה, את הציפייה, ובעיקר את הגאולה.

"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה… לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו. ארץ ציון וירושלים".

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם"

Lead:

בעצם לא כולם היו שם. יהודה לא היה. יהודה עוזרי, זה שתפס את הגדי שלו שברח, זה שבסוף לא זכר איזה גדי שייך למי, זה שבגללו הכול קרה, הוא שעכשיו במלון עם המשפחה שלו