בלי מסכים ובלי מסכות
נחלה בן יעקב
חייבים ריגוש. חייבים רעש. חייבים מה שימלא את האוויר
כבר אי אפשר לשבת ככה ולחשוב בסתם יום בהיר
גם לא בלילה חשוך או ביום גשום
מצמד המילים 'שום דבר' מכירים רק את השום
כבר אין כזו מציאות כמו פעם סתם לשבת כך בשקט
ואפילו אם זה לא סתם, גם אם יש מטרה מוגדרת
אי אפשר להיות בראש צלול ונקי באמת
חייבים שירים, חייבים דו-שיח, השקט נדמה כאויב, מין סכנה תמידית שמרחפת
ועם השירים אתה בורח בלי לדעת מאיפה או לאן
כשבעצם זה לברוח מעצמך כמה שיותר רחוק מכאן
והרצון להתרחק כמה שיותר ועם זאת להישאר הכי קרוב
כבר לא מבין את עצמך ואפילו לא יודע מה אתה רוצה לחשוב
יודע לא יודע, מבין לא מבין, זו אשליה של שקט
האמת מרה, האמת כואבת, כי במוח הכול סחרחורת
וכמה אבסורדי שגם זה נכתב בשיר
אבל לא משנה אם זה ביישוב, בכפר או בעיר
שירים הם בערך הדרך היחידה שעוד נותרה שבה אפשר להעביר מסרים
ומי יודע אם גם זה יישאר בעוד משהו כמו שני עשורים
ואפילו סתם כך לשבת ולהתבונן כבר אי אפשר בנחת
הכול מהר, הכול לחוץ, ותמיד צריך עכשיו לקחת
ואם סתם תשב ותביט על מה שקורה סביב
מייד יגיע מי שישאל אם הכול בסדר ויוודא שבנפש יש אביב
זה ייראה מוזר, זה ייראה חריג, לא משהו שרואים כל יום
ואם תבהה במסך פתאום זה יהיה בסדר ופתאום ייתנו לזה מקום
מתי נלמד להיות גם קצת עם עצמנו באמת ובכנות?
בלי מסכים, בלי מסכות, בלי רעשים ובלי הפרעות. רק לשים לב ולנצל את ההזדמנות.
אנחנו בעצם אחים
יסכה פנחס
ידיים מדברות
אולי חשבתי
שאני באיזה חלום.
ימין שמאל,
שמאל ימין,
מה, אנחנו באיזה צבא משטרתי?
עומדים בקרב,
זה מול זה,
הרי אנחנו בעצם אחים.
תרצה או לא תרצה.
הבחירה
שלך היא איך להתנהג.
לראות אחים נרצחים
ולאהוב את הרוצחים.
"אני ואתה נשנה את העולם"
"אמרו את זה קודם לפני"
חותם טבוע.
מתכון מנצח
לאהבה שלמה שרק היא תפצח
את המחלוקות
שבינינו מפרידות
מותר לנו לחשוב אחרת
אבל השאלה באיזו דרך
אולי חשבת
שלצעוק ולקלל
זו הדרך לשחרר?
לשנות את העולם
בכל דרך.
מכות, דם ואש
לחתוך את התינוק לשניים
רק שלי לא יישאר.
חשבת שלדבר בידיים
זה הפתרון?
להיות כמו ילדים קטנים
ולהרביץ מכות
בלי שתצא יותר מדי תועלת
חוץ מלצלק את הרוח הנושבת.
חשבת שאוותר עליך למרות שאתה טועה?
חשבת
לחיות בסדום ועמורה
ולשלול כל אדם
שלא חושב כמוך
תסתכל אח
הלב שלי נשבר
לראות אותנו ככה בסערה
בוא נשב ונדבר
מלב אל לב
נסדר בפנים יותר
לא חייב להסכים על הכול
זה בסדר גם לחלוק
אבל תוריד את החומות
שעליך חוצבות גבולות
תסתכל עליי
תאהב אותי בלי
תנאי, בחינם
כי הכסף כבר לא שווה
שאתה ככה חושב
הבית שלי פתוח
יא אח
מחכה לך.
כול שלא חי
יהושע אודרברג
כֹּל שֶׁלֹּא חַי שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים:
פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר,
לֹא נִכְנַס לְלֵב הַתַּלְמִיד,
נִשְׁאַר בְּחוֹבָה וְלֹא יָצָא יְדֵי זְכוּת.
פֶּסַח – לֹא כָּל דָּבָר צָרִיךְ לִרְאוֹת,
פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם,
לִבְחֹר אֶת הַמַּאֲבָק,
לְהֵחָלֵץ מֵהַמֵּצַּר הַדַּק.
מַצָּה – לְהִתְנַהֵג בַּעֲנָוָה,
לֹא לִטְפֹּחַ לְעַצְמְךָ,
לְטַפֵּחַ אוֹתוֹ,
לָדַעַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר, לֹא צָרִיךְ,
כָּל חֹר לְמַלֵּא.
מָרוֹר – לְזַהוֹת קֹשִׁי
רִגְשִׁי, מִשְׁפַּחְתִּי, אַחֵר,
לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילוֹ,
לְלַמֵּד אוֹתוֹ לִכְרֹךְ,
שֶׁאֶת שֻׁלְחָנוֹ יוּכַל לַעֲרֹךְ.
חורבן העם
ישי רוזנצויג
מעניין מה הפך אותנו לכאלה אדישים
להאמין כל כך חזק שאנחנו לא יכולים להיות גדולים
אני ניצב בהפגנה מסתכל לצדדים
יש כאלה שצועקים ויש כאלה שסתם מדברים
אבל המבט בעיניים, לפחות של רובם
הוא שהפסדנו, אני לא יכול לשנות, אני קטן
איך שכחנו את הכוחות של כל הדורות שהיו לפנינו
שרק חלמו לחיות ולגדל ילדים בארץ ישראל, בארצנו
אלה שמתו למען אידיאלים של ציונות
שלקחו יוזמה והבינו שעליהם מוטלת האחריות
איך נהיינו כאלה אדישים
שצריכים כאפה רק כדי להתעורר בדקה התשעים
ואני מביט ובוכה על מצבה של מדינה
ששקעה בתרדמת עד ששכחה את עצמה
את יהדותה
את ייחודה
שרוצה להיות ככל הגויים
והעם אינו מתלונן וזע
רק דמעה שקטה
קפואה
זולגת
נעלמת
חומקת בין פסי הדגל שהולך ונעלם
בוכה על חורבנו של עם
חומש – זה לא הסוף זו רק ההתחלה
צבי קאופמן, רכז בנוער ריבונות
תגובה על הכתבה על ביטול חוק ההתנתקות מגיליון ויקרא
בשבוע שעבר, אחרי כמעט שמונה עשרה שנים בשעה טובה בוטלו בחוק ההתנתקות הסעיפים הנוגעים לשהייה בצפון השומרון. לתיקון הייתה הסכמה בקואליציה ובחלקים מסוימים באופוזיציה.
המשמעות המיידית של החוק היא שאפשר להתחיל להתיישב בחוק באדמות המדינה שבחומש וצפון השומרון ולתכנן תוכניות בנייה.
בכתבה נראה שכביכול אחרי ביטול הסעיפים הנוגעים לצפון השומרון בחוק ההתנתקות כמעט הגענו אל המנוחה והנחלה, ונותר רק לבנות מחדש את ארבעת יישובי צפון השומרון, אך לצערנו זה לא המצב, אפילו לא קרוב לכך.
אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות בלבול וחוסר תכנון מקדים, מדינת ישראל לא החילה ריבונות על השומרון, ויש לכך השפעה עד ימינו.
לפני הכול המשמעות של אי-החלת ריבונות היא אמירה שבשתיקה של המדינה ששטחי יו"ש לא באמת שייכים למדינת ישראל, לא כמו ירושלים, תל אביב או חיפה. במילים אחרות, זו אמירה שלא מוכנה להגיד עד הסוף שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
נוסף על כך חוק יסוד משאל עם, הדורש מהכנסת לעשות משאל עם על כל מסירת שטחים שחל בהם החוק הישראלי (אלא אם ההצעה אושרה ברוב של שמונים ח"כים), אינו חל ביו"ש (מאחר שהחוק הישראלי אינו חל ביו"ש), ודבר זה מאפשר מבחינה תאורטית למסור את שטחי יהודה ושומרון במשא ומתן עתידיים.
בנוגע להשפעות בשטח של אי-ריבונות, מה שיוצא מכך ככלל הוא שכל מערכת החוק ביהודה ושומרון בנויה טלאים טלאים של חוקים. שלא כמו במדינת ישראל, החוק ביו"ש מבוסס בחלקו על הדין הירדני, הבריטי והעות'מאני, וחלק אחר של החוק מבוסס על צווי אלוף הפיקוד, פסיקות בג"ץ ותקנות לשעת חירום.
הנגזרות של המצב הזה רבות, וניתן דוגמאות מעטות אף שיש עוד אינספור מקרים הנוגעים לזה.
- ברמה הביטחונית: שטחי יו"ש משקיפים גאוגרפית על אזור המרכז. אם בשטחי יו"ש תקום ח"ו מדינה פלשתינית, מה שחוסר הריבונות מאפשר, בזמן מלחמה טילים בכינון ישירו יעופו על ירושלים ועל תל אביב, ישתקו את נתב"ג ואת נמל אשדוד ויפגעו באתרים אסטרטגיים. כבר כיום אפשר לראות שכל מקום שיצאנו ממנו שימש להקמת תאי טרור נגד מדינת ישראל.
- בנייה: ביו"ש דיני הבנייה מסובכים הרבה יותר דיני הבנייה במדינת ישראל, והוכחת בעלות על קרקע דורשת מאמצים מיוחדים, מאחר שרק כשליש מהקרקעות ביו"ש מוסדרים. כמו כן תהליך הבנייה דורש חוץ מהאישורים הדרושים במדינת ישראל (אישור ממשלה, שטח המוגדר אדמות מדינה, צו בינוי מוניציפלי ותב"ע) עוד אישור של שר הביטחון בשיתוף עם מעין מועצה, מה שמקשה על בנייה ממלכתית.
- תאונת דרכים: על פי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מאחר שביו"ש לא ניתן להשגיח על כל הרכבים הפלשתיניים, מספר התאונות ביו"ש גבוה בהרבה ממספרן במדינת ישראל, והתאונות קטלניות יותר.
- זיהום הסביבה: מכיוון שהחוקים הנוגעים לזיהום הסביבה אינם חלים אוטומטית ביו"ש, מתאפשר זיהום נחלים באמצעות הזרמת מי ביוב, תפעול עשרות מחצבות בלתי חוקיות, שרפת זבל וזיהום אוויר לרוב. זיהום הסביבה ביו"ש משפיע אף על מצבה של מדינת ישראל כולה.
בסופו של דבר ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון הוא צעד חשוב שקרה בזכות הרבה אנשים יקרים, אבל לא יכול להיות שזה סוף המאבק, כמו שהוצג בכתבה. אנחנו צריכים לחשוב בגדול: צריכים להחיל ריבונות.