התורה מלמדת אותנו את דיני הנדרים ומורה לנו שבשעה שהאדם מקבל עליו דבר מסוים באיסור נדר, דבר זה באמת נעשה אסור עליו.

דין הנדר אינו ברור כלל. לכאורה לכל איסור ואיסור יש טעם ברור. לא סתם אסר עלינו הקב"ה את המאכלות האסורים, את הכלאיים ואת השעטנז ועוד.…

חכמים מלמדים אותנו שבלעם היה הנביא שבאומות, העומד לעומת משה רבנו בישראל. משמע שבלעם עומד בהנגדה מול משה רבנו. ואולם חכמים במשנה באבות מלמדים שדווקא הניגוד לבלעם הוא אברהם, שכן תלמידיו של אברהם הם בעלי מידות טובות, ושל בלעם בעלי מידות רעות.…

כשבאו הנחשים השרפים על ישראל, העם צעקו אל משה, וה' ציווהו "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". חכמים במשנה מלמדים שלא הנחש ממית, "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים".…

בפרשתנו התורה מצווה אותנו על הפרשת חלה מהעיסה, "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". עניין החלה הוא הרמת חלק מיוחד ומובחר מתוך העיסה כולה. במבט פשוט אפשר לחשוב שפעולה זו באה להבדיל את החלה המקודשת משאר העיסה ולהשאיר את שאר העיסה כחולין, בלי שייכות לקדושה.…

מבואר בספרים שהמנורה מקבילה לכלל עם ישראל, והדלקת המנורה פעלה פעולה עמוקה מאוד בנשמות ישראל. כך מבואר שהנרות הם כנגד כללות נשמות ישראל: ששת הנרות מכוונים כנגד כל פרטי עם ישראל, ואילו הנר המערבי, המרכזי, מכוון כנגד האור הכללי של נשמת עם ישראל, אור השכינה, בחינת 'שכינה במערב', אשר 'מערבת' ומחברת את ישראל להיות אחד.…

עומדים אנו לפני חג השבועות, והלב מלא תפילה לזכות לקבל תורה, לזכות לטעום ממתיקותה ומיופייה. מפסוקי ההכנה למתן תורה אנו יכולים ללמוד שיסוד היסודות להכנת הלב לתורה נעוץ בפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודורשים חכמים – כאיש אחד בלב אחד.…

השבת התחלנו בשעה טובה את ספר במדבר, שעניינו מסעות עם ישראל עד בואם לשערי הארץ. כמו כן השבוע יחול יום ירושלים, היום הגדול שבו זיכה ה' אותנו לשוב אל ירושלים ולהיאחז בה. ירושלים נקראת 'נחלה', והיא המקום שבו ייתמו נדודינו בעת בניין המקדש במהרה.…

על פי המתואר בפרשתנו, הגלות עלולה לבוא בעקבות הסתאבות החברה, וכן בשל ביטול מצוות השמיטה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד–לה). נראה שיש קשר בין הדברים, כלומר שהמהות העמוקה של שנת השמיטה היא עילוי החברה.…

לעומת שש השנים הרגילות, שבהן האדם דואג בעצמו לפרנסתו, עמל וטורח כדי קיום הנפש, הרי שבשנת השמיטה האדם מוסר את עצמו וחייו לרשות גבוה. הלא אם הקב"ה מצווה אותנו להרפות לגמרי מפרנסת השדה והכרם, משמע שהוא בעצמו ידאג לקיומנו, כמו שמובא בפרשה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ", והקב"ה מבטיח שיהיה סיוע גדול, ותבואת השנה השישית תתרבה שלא כדרך הטבע.…

"הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר. וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם". כל מי שפוקח את עיניו ומתבונן בנעשה בדורות האחרונים, אינו יכול שלא לראות את יד ה' הנפלאה, הנטויה עלינו לטובה, שהחזיר אותנו לארץ ישראל מעפרות הגלות, ובטובו הגדול מקים אותנו לתחייה בחידוש ימינו כקדם.…