בפרשתנו התורה מצווה אותנו על הפרשת חלה מהעיסה, "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". עניין החלה הוא הרמת חלק מיוחד ומובחר מתוך העיסה כולה. במבט פשוט אפשר לחשוב שפעולה זו באה להבדיל את החלה המקודשת משאר העיסה ולהשאיר את שאר העיסה כחולין, בלי שייכות לקדושה. אך באמת אין הדבר כן, ודבר זה נוכל להבינו לאור העובדה שחז"ל השוו בין אדם הראשון ובין החלה, וכינוהו "חלתו של עולם" (בראשית רבה יד, א).
חכמים מלמדים אותנו שאדם הראשון נברא אחרון בכוונה, כדי שכל הנבראים כולם ייתנו בו את כוחם, כך שאדם הראשון נוצר כלול מכל הכוחות שבבריאה. וטעם הדבר הוא כדי שיהיה האדם נציג של כל הנבראים כולם, ויוכל להעלותם ולתקנם. משל למוח, שיש לו ערוצי קשר עם כל הגוף, ועל ידי כך יוכל לנהל את הגוף כולו. כך שמצד אחד באמת רק המוח הוא המתפקד והמנהל, כי כל האברים חסרי מודעות ובחירה וניהול, אך מצד שני הוא מנהל את הגוף כולו ולא רק את עצמו.
משל לבני עיר ששולחים מקרבם נציגים שיהיו בהיכל המלך. הנציגים אלו מקשרים בין העיר כולה ובין המלך. זהו עניין אדם הראשון והיחס בינו ובין הבריאה כולה, שהיא בחינת העיסה שממנה הוא הופרש והועלה. כלומר, אדם הראשון הוא התמצית של הבריאה, ולכן צריך לדעת שיש לו קשר עמוק לכל הנבראים כולם, כי הוא צריך להעלותם ולרוממם.
סוד זה רמוז במילה 'ראשית', שהוזכרה הן כלפי ישראל (ראו רש"י בראשית א, א) והן כלפי החלה. וביאור העניין הוא שהנה המילה 'ראשית' משמעה תמצית ושורש. התכלית השלמה היא שיהיו כל העולמות כולם דבקים בבורא יתברך שמו. אלא שאין בכוחם של כל הנבראים להתייחד בדבקות עליונה, ועל כן הורם אדם הראשון, נזר הבריאה, כדי לייחד עצמו בסוד הדבקות העליונה, ועל ידי כך ירומם את ההוויה כולה עימו, ותדבק אף היא בבורא יתברך מכוח דבקות אדם הראשון בו. והוא כמשל הראש ושאר הגוף, שהראש ותודעתו אינם מנותקים מהגוף אלא מנהלים את הגוף ומכוונים את האברים כולם אל התכלית הרצויה. זהו היחס הנכון בין העיסה ובין החלה שמורמת ממנה, לא כניתוק והוצאת החלקים הקדושים באופן שהחלקים הנותרים נשארים בשפלותם, אלא אדרבה, עילוי חלק אחד, המשווה ממילא משמעות עמוקה לעיסה כולה.
נודע שהתורה היא סדר הדרכת האדם להגיע לתכליתו, שהיא הדבקות בה'. ובאמת במבט חיצוני נראה שאין שום קשר בין התורה והמצוות שהאדם מקיים ובין כל הנבראים כולם. אך באמת האדם הוא תמצית הבריאה שנתנה את כוחה בו, והוא הורם מתוך כל הנבראים, ולכן סדר עבודתו הוא תיקון הכול, ויבין את האחריות הגדולה שיש לו לנבראים כולם.
נמצא שיש כאן שתי תנועות הפוכות. מצד אחד האדם משותף עם הנבראים כולם, כי כולם נתנו בו את כוחם, ולכן נברא באחרונה. אך מצד שני הוא הורם והובדל מהם, כי נוצר באופן ייחודי ומרומם מכל הנבראים. ובאמת ההבדלה הזו הוכרחה כדי לייחד אותו במעלתו ובסוד עבודתו.
את התהליך הזה אנו רואים בפסוקי בריאת האדם: בתחילה האדם 'מורם' מיתר הנבראים, כרמוז במילים "וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", שהוא העיסה המורמת בסוד חלה, ולאחר מכן נמשכה בו נשמה עליונה, כפי שממשיך הכתוב ואומר "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". כי הנשמה אינה חלק מהנבראים התחתונים אלא אצולת שמיים, חלק א־לוה ממעל שנמשך על האדם. הנבראים נתנו את כוחם באדם בגופו ובכוחותיו האנושיים, בסוד העפר והמים, בחינת העיסה החומרית שהורמה בעבור יצירת האדם. אך הממד העליון, סוד הנשמה, הופיע על עיסה זו בנפיחת נשמה בגווייה.
זה סוד הפרשת חלה והרמתה מיתר העיסה. יש כאן ממד קודש עליון שמתעלה, אך מצד שני אינו מתנתק ועוזב את העולמות החומריים. ומכאן נשכיל בכל תנועת ההתקדשות, שהיא אינה ניתוק, שכן זוהי אינה התכלית, אלא התכלית היא התעלות הכול, הבא בזכות האדם, המתקדש בקדושת קונו. וידע כל אדם שמתעלה בקודש שמהעילוי שלו נמשכת ברכה רבה לכל חלק ההוויה הקשורים אל נשמתו כאותה חלה שמופרשת מהעיסה ומחברת את הכול אל הקודש. שנזכה!
