עומדים אנו לפני חג השבועות, והלב מלא תפילה לזכות לקבל תורה, לזכות לטעום ממתיקותה ומיופייה. מפסוקי ההכנה למתן תורה אנו יכולים ללמוד שיסוד היסודות להכנת הלב לתורה נעוץ בפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", ודורשים חכמים – כאיש אחד בלב אחד. זהו השורש להכנת הלב למעמד הר סיני.
יסוד העניין הוא שנקודת השייכות של כולנו אל התורה נובעת מעצם היותנו בני ישראל. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". התורה היא ירושה לנו מצד היותנו בני ישראל, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". עומק העניין נעוץ בדרשת חכמים – "ביום חתונתו – זה מתן תורה". מתן תורה הוא מעמד החופה בין הקב"ה ובין רעייתו, היא השכינה, נשמת עם ישראל. כך מבואר בספרים, שכל אחד מאיתנו הרי הוא כמו תא בגוף כללי, והגוף השלם היא האומה הישראלית. השכינה היא נשמת עם ישראל, האומה היא הגוף בכללותו, וכל אחד מאיתנו הוא אבר ותא בגוף הלאומי. במובן זה, מתחת החופה עומדת הכלה, וגם כל תאי הגוף שלה נמצאים שם עימה, מצד שהם חלק ממנה. זהו סוד הזיקה של כולנו לתורה, אנו 'שושביני דמטרוניתא', אנו אברים בגוף הלאומי, ומתוך כך כולנו מקבלים את התורה.
יש כאן יסוד עמוק מאוד שעולה מדברי המהר"ל. הוא מבאר שהאבות לא קיבלו את התורה, כי הם היו יחידים, ולמרות קדושתם העצומה התורה ניתנה לכלל עם ישראל, ולא ליחידים. זה בדיוק מה שטמון בסוד המדרש שראינו – מתחת החופה עמדה השכינה, רעייתו של הקב"ה, שהיא נשמת כלל עם ישראל. זו נקודת החיבור לתורה.
לכן, אף שבמבט שטחי אפשר לראות את התורה כספר לימוד שחילקו ממנו עותקים לכל אחד מאיתנו, לא כן הדבר – התורה היא אור, דבקות ואחדות בין הדוד לרעיה. וכל מי שנכלל בשכינה, בכלל עם ישראל, הרי שהוא כלול בתורה.
אשר על כן, שורש השורשים של הכנת הלב לתורה הוא החיבור העמוק לעם ישראל, להרגיש את עצמו אבר ותא בכלל העם. זוהי עבודת קודש גדולה, והעיקר שלה הוא עבודת הענווה. כי הענווה היא המעמד הנפשי שבו האדם לא שם את עצמו במרכז אלא מרגיש חלק מדבר גדול, 'שיריים לעם ישראל' – "לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשריים'", וכך המהר"ל מלמד שהסיבה שבזכותה זכה משה לקבל תורה בעבור כל ישראל היא מידת הענווה שלו. מי שיש בו ענווה, יש בו לב חי לכל עם ישראל, יש לו חיבור נמרץ לכל האברים כולם. הגאווה מנתקת את האבר מהגוף ומדמה את עצמו כאילו הוא גוף שלם לבדו.
הענווה היא המפתח העיקרי לזכות לתורה, מפני שהענווה היא תנועת הנפש של התבטלות הפרט בכלל עם ישראל. העניו ממוסס את גבולות אישיותו הפרטית ומתערה בכל הווייתו בכללות ישראל, באור השכינה. לפיכך זוכה הוא לתורה, לשפעת הקודש המתברכת בשכינה ביום זה וניתנת בנהרה רבה לכל המאחד עצמו ומהותו עם אור השכינה.
אפשר אולי שזהו גם הפרי המתוק והמיוחד מכל עבודת ימי העומר – לזכות להיות באמת אנשים בעלי ענווה וצניעות, טובי לב ואוהבי אדם הדבוקים בעם ישראל. עבודת המידות של העומר מכוונת לתקן את הנפש, אבל באמת השורש של תיקון הנפש כולה הוא מידת הענווה. כי הענווה היא שורש כל המידות הטובות, והיא אוצר האוצרות, שאם יש ענווה – יש הכול – נדיבות, רחמנות, טוב לב, עין טובה, צניעות וביישנות, רגישות ואנושיות.
הענווה היא מידתו של דוד המלך, שאמר על עצמו 'ואנוכי תולעת ולא איש'. דוד, איש ידיד, רוח אפנו, הוא אשר נפטר בשבועות, ואורו מאיר ביום זה ומבשם את כל הנשמות שלנו בבשמים של ענווה וצניעות, המלאים מכל מזמור ומזמור בתהלים, ספר השירה, הערגה והגעגוע של נשמות ישראל לה' יתברך.
בליל חג השבועות נהגו ישראל במנהג קדוש ועליון, שייסודו בספר הזוהר, לומר את תיקון ליל שבועות, כ"ד ספרים, שהם קישוטי כלה, המכינים אותה לחופה. אמירת התיקון בשמחה ובענווה, ברעננות ובחבורה, היא רגעים של גן עדן, מתיקות מעץ החיים שבתוך הגן, ויש בסגולת מנהג זה, לפתוח את הלב לתורה, לאהבת דודים, ולקרב את הנפש לקראת הא-לוהים, שיופיע באורו מדי שנה, מעין ודוגמת יום מתן תורה. שנזכה!
