מבואר בספרים שהמנורה מקבילה לכלל עם ישראל, והדלקת המנורה פעלה פעולה עמוקה מאוד בנשמות ישראל. כך מבואר שהנרות הם כנגד כללות נשמות ישראל: ששת הנרות מכוונים כנגד כל פרטי עם ישראל, ואילו הנר המערבי, המרכזי, מכוון כנגד האור הכללי של נשמת עם ישראל, אור השכינה, בחינת 'שכינה במערב', אשר 'מערבת' ומחברת את ישראל להיות אחד.
הציווי הוא להדליק את הנרות אל מול פני המנורה, והיינו לחבר את הנרות להיות אחד ממש עם הנר המערבי ועם גוף המנורה. כל הנרות היו מכוונים כנגד הנר המערבי, והוא היה מכוון כנגד הארון. יסוד זה מלמד אותו את סוד האחדות שבישראל. כל אחד הוא אור מיוחד, אך אין זה אור נפרד ומנותק מהשאר, אלא אור אחד בכללות המנורה. ועבודת ההתכללות של נשמות ישראל הופיעה בסוד המנורה והדלקת הנרות שבה.
מי שהיה בכוחו לעשות זאת הוא אהרן הכוהן, אוהבם של ישראל. דווקא הוא שהיה יכול לעורר את האחדות ולקשר בין כל ישראל כאחד. דבר זה עצמו נרמז בתחילת הפרשה. לאחר הציווי על ההדלקה כתוב "ויעש כן אהרן", ורש"י מפרש: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". והדבר קשה, וכי שבח הוא לאהרן הכוהן שלא שינה ממה שה' ציווה?! וכי יעלה על דעתנו שאהרן הכוהן ישנה ממה שה' ציווה?! נמצא שאין אתה משבח אלא מגנה. והלא אפילו הדיוט שבישראל לא ישנה ממה שה' ציווה!
ניתן לבאר ולומר ששבחו של אהרן שלא שינה הכוונה כלפי פנימיות המצווה, והיינו שמסר את כל ליבו לה', ופעל והעלה את הנרות אך ורק מכוח הציווי ולא מתוך חשקו האישי. ואף שחשקו וערגתו היו אדירים, לא פעל ממניע אישי זה, ביטל את כל עצמותו לרצון ה' והניח בצד את כל רגשי עצמותו, ופעל והדליק את הנרות אך ורק ממניע כללי – כשליח ציבור של כלל עם ישראל. זוהי מעלתו של אהרן הכוהן, שהיטיב את הנרות "כאשר ציווה ה' את משה", דהיינו בהתאמה מדויקת אל הציווי, מאותו מניע ומאותה מחשבה א-לוהית, כן היה בליבו של אהרן הכוהן.
נקודת ההתבטלות הזו של אהרן היא שהביאה אותו להיות הכוח המחבר את כל ישראל יחדיו. אילו היה פונה ופועל מכוח רצונו הפרטי, אפשר שהנרות לא היו 'נענים' לו, ולא היו נוטים אל הנר המערבי ומתאחדים יחדיו. כי בנוהג שבעולם, כשהמנהיג שקוע בעצמו ורצונו האישי, אין בכוחו לעורר את כוח הכלל שבלבבות הרבים. עדיין נותרה אותה הרגשת ישות פרטית, הגורמת לפירוד בין הלבבות, המתבטא ב'פירוד' בין הנרות.
זכה אהרן: "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", והיינו שאיחד ממש את הנרות עם מקורם הכללי, אור השכינה. וכל כך למה? מפני שהיה בעצמותו בטל ומבוטל, ללא הרגשת ישות פרטית כלל, ועשה מעשיו רק "כאשר ציווה ה' את משה", ולא מתוך חשק ומניע אישי.
רק מי שבכל ליבו בטל לגמרי, בענווה גדולה ובאהבת ישראל עמוקה, ללא הרגשת עצמו כלל, זוכה להיות מאוחד עם פנימיות נקודת הלב של כולנו ולעורר את אור השכינה בכל הלבבות, להמשיך בהם את רוח האחדות הפנימית, ו'להעלותם' למעלה, בבחינת 'להעלות את הנרות' ממציאות של פירוד והשתקעות בפרטיות, 'אל מול פני המנורה', אל האחדות הגמורה, אל הקודש הגנוז בתוכיות נקודת הלב של כולם, להיות אחד באהבה עזה. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
העיקרון הזה נכון לגבי כל עבודות הכוהנים בבית המקדש, שנאמר בהן 'צו', שהוא לשון זירוז, ועומק הציווי נועד שיכירו שעבודתם היא בשם כל ישראל דווקא. ואף שנכספה וגם כלתה נפשם אל עבודת המקדש, שאין עונג גדול ממנה, ואין שמחה עצומה כמו לגשת לפני ה' ולשרתו, מכל מקום הכוהנים צריכים להיות מונעים אך ורק למען עם ה', כי רק בגישתם אל המלאכה בשם כל ישראל לבבם יאיר ויזריח באור השכינה, אור נשמת עם ישראל, ופעולתם תהיה לברכה ולקדושה. "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה ביחודא שלים בשם על ישראל".
ומהם נלמד כולנו לגשת לעבודת מקדש מעט בתורה ובתפילה אך ורק למען עם ישראל, מתוך אהבה ורצון להיות שותפים בהשראת שכינה בלבבות כולנו. וכמידת טהרת לב האדם למען עם ה', כן יזכה לברכת ה' במעשיו ויצליח בכל דרכיו. שנזכה!
