חכמים מלמדים אותנו שבלעם היה הנביא שבאומות, העומד לעומת משה רבנו בישראל. משמע שבלעם עומד בהנגדה מול משה רבנו. ואולם חכמים במשנה באבות מלמדים שדווקא הניגוד לבלעם הוא אברהם, שכן תלמידיו של אברהם הם בעלי מידות טובות, ושל בלעם בעלי מידות רעות. אם כן, נשאל: האם בלעם הוא ההפך של משה או של אברהם?
התשובה היא שאכן ברובד הגלוי בלעם הוא ניגוד של משה, אולם בעומק הוא ניגוד של אברהם. שכן הסיבה האמיתית שיצרה את ההבדל בין משה ובין בלעם היא מרחב המידות. בשורש העמוק של אישיותו בלעם הוא ניגוד של אברהם – אברהם היה טוב במידותיו, ובלעם מושחת. השחיתות הזו היא שגרמה לו גם לקחת את כוח הנבואה שלו לכיוון הפוך לגמרי ממשה רבנו.
יש כאן יסוד חשוב מאוד – המדרגה של משה רבנו, מדרגת התורה, בנויה על בסיס מדרגת האבות, המידות הטובות והישרות. התורה היא אור רוחני, שפע עליון, השראה א-לוהית השורה מלמעלה על האדם. הקב"ה רצה לקדש את ישראל, והשפיע עלינו מלמעלה שפע עצום של תורה והתגלות א-לוהית. ואולם כדי שהאדם יוכל לקבל את אור ה' העליון בצורה הגונה ומאירה, הוא חייב להכין כלים, להכין את אישיותו, שתהיה ראויה ותואמת את אור ה' העליון. הבסיס הזה הוא מרחב המידות הטובות, שהן הכלי לקבלת אור התורה העליון. בלא המידות לא יוכל האור העליון לחול על האדם באמת, ואם ינסה האדם להמשיך עליו אור של קדושה בעוד טומאת מידותיו בו, אזי עלול הדבר להפוך לקלקול, כמו שמצינו שהתורה חלילה עלולה להפוך לסם המוות ח"ו.
למעשה כל מרחבי התורה הם התגלות עוצמתית ועליונה מאוד של הבסיסים היסודיים והשורשיים, שהם המידות הטובות. זהו שנקראה התורה 'לקח טוב', כי היא באה לגלות את הטוב בעולם, טוב א-לוהי ואינסופי. התורה נותנת לאדם עוצמות רוחניות אדירות, ובכך יוכל להגדיל את תשוקת הטוב ועשיית החסד שלו. דווקא אדם שיש בו טוב פנימי ועצמי מצד עצם אישיותו, אזי כשתבוא התורה בקרבו, היא תחדור לנקודת הטוב שבקרבו, ותגדל ותעצים אותה מאוד בכוחות א-לוהיים. אך בלא הבסיס המידותי, אין מגע אמיתי בין האדם ובין התורה, ונמצא שיש בקרבו שפע רוחני גדול בלי כלי הכלה וקבלה. וממילא שפע זה יכול להישבר ולהפוך ל'פשע'.
אברהם יצחק ויעקב בנו בתוכנו את המידות – חסד, גבורה, רחמים, יושר, צדק, אמת. כל המידות הללו הן התשתית הבסיסית של עם ישראל, ורק על גביהן יכולה להופיע התורה.
מרחב המידות אינו 'נוצץ' כמו נבואה והשגות רוחניות. המידות באות לידי ביטוי בפסיפס דק ועדין של נימי החיים, צעדי האדם ביומיום, בכל פינה ובכל רגע קטן. הן מתבטאות באיןנספור החלטות ובחירות קטנות בכל רגע ורגע, להיות סובלני, לעשות חסד, להגיב בישרות ובבגרות, לאהוב ולהעניק, לרסן זעם וגבהות לב ועוד. אין אלו פעולות שגוררות אחריהן 'מחיאות כפיים' ואת תשואות ההמון. ואולם דווקא המעשים הקטנטנים הללו בונים את העולם ומבססים את קיומו. כמו תאי הגוף, שהם אבני הבניין היסודיות הבונות את כללות הגוף כולו, כך המידות הטובות בונות את חיי האדם בכל רגע ומקשרות אותו אל קדושת ה'.
מי שרוצה לבנות בית איתן, עליו לתת את דעתו לכל אבן ואבן ולחבר אותה באופן הטוב ביותר לאבן שלידה. אם לא משקיעים בחיבורים בין האבנים הקטנות, לבסוף כל הקיר ייפול, גם אם ינסק האדם לרוחניות גבוהה. כיוצא בזה, גם החיבורים הקטנים בין האנשים מחזיקים את העולם. אם אדם אינו מחובר היטב לאנשים שסביבו אלא מתגאה עליהם ונוהג כלפיהם בגסות רוח, כל הדיבורים שלו על תיקון עולם וגאולה הם מילים פורחות באוויר. אלה דברים חסרי בסיס, כי הבסיס נבנה על ידי המעשים הטובים היומיומיים.
את הדוגמה לכך אנו יכולים ללמוד מבלעם. הוא אומנם זכה לנבואה, אך כל הכוח הרוחני הזה היה לו לרועץ. וכל כך למה? בגלל פגמי מידותיו, גבהות לב, תאוות החומר ובהלה לממון. ההפך הגמור מאברהם אבינו. לעומתו משה זכה להיות נביא ה', אשר בכל ביתו נאמן, בזכות אברהם אבינו שנטע בו את שורשי המידות הטובות. שנזכה ליישר עצמנו ולזכות מתוך כך לתורה גדולה ולרוחניות עליונה. אמן!
