התעוררות

האמת היא שהיה לי קשה לכתוב השבוע. אחרי הפיגוע המזעזע באלעד הרגשתי שאנחנו אזרחי המדינה מופקרים לגורלנו. שמחתי לשמוע שתפסו את המחבלים, רק חבל שנתפסו בחיים. אני מרגישה שאיבדנו שליטה על כל מה שקורה במדינה מבחינה ביטחונית, משפטית, כלכלית, בריאותית, חינוכית, תחבורתית; מכל כיוון נראית אוזלת יד בלתי מתקבלת על הדעת.…

זה לא חייב לבוא מכוח הבטחת האבות. אני גדלתי ללא הידיעה הזו, ועדיין הציונות טבועה בי. אני ידעתי שעם ישראל הוא עם נפרד, שונה מכל העמים, ולכן עלינו להגן על עצמנו ולשמור על המדינה שמיליונים מאיתנו, ובהם גם בני משפחתי, הקריבו את חייהם למענה.…

מעולם לא הבנתי את הרעיון של חופשת פסח שמתחילה בשבוע שלפני ליל הסדר. ממש לפני רגע השיא של חודש הניקיונות, בזמן שכולנו נפרדים מהחמץ ורודפים אחרי כל פירור שנופל בטעות אגב וידוא מוחלט שלא מדובר בחמץ, בדיוק אז יש מי שחושבים שזוהי העת להוציא את הילדים לחופשה.…

לפני שנים אחדות, כשעוד הייתי חדשה בעסק, הודיעה לי הגננת שאין שוב אימא ואבא של שבת ומעכשיו יש לומר "מקבלי השבת". הופתעתי מאוד בלשון המעטה. לתומי חשבתי שהנושא הזה מושרש כל כך… מי בכלל דמיין שצריך לשנות משהו? כשהגננת ראתה את המבט השואל והמבויש שלי, היא אמרה בפסקנות: "יש משפחות חדשות שאין בהם אבא ואימא, ואנחנו מתחשבים בהן ומקבלים את האחר".…

נעים מאוד, אני רוני, נשואה לגיל ואם לארבעה, בני 3, 6, 9 ו-12. נולדתי בישראל. כשהייתי בת 4 עזבנו לניגריה שבאפריקה, ושם למדתי בבית ספר אמריקאי. הייתה לי ילדות מופלאה עם חברים מכל העולם: ארצות ברית, סין, קרואטיה ואפילו סוריה ולבנון.…

בסוף החודש החולף הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי הפורום החילוני, נגד האיסור להכניס חמץ לבסיסי צה"ל. במקום לגלגל את העתירה מכל המדרגות, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות נתנה צו שלפיו על צה״ל להסביר מדוע לא יתירו להכניס חמץ לבסיסים במהלך פסח.…