קריעת ים סוף

מעולם לא הבנתי את הרעיון של חופשת פסח שמתחילה בשבוע שלפני ליל הסדר. ממש לפני רגע השיא של חודש הניקיונות, בזמן שכולנו נפרדים מהחמץ ורודפים אחרי כל פירור שנופל בטעות אגב וידוא מוחלט שלא מדובר בחמץ, בדיוק אז יש מי שחושבים שזוהי העת להוציא את הילדים לחופשה.
יש לנו ארבעה ילדים, שיהיו בריאים, בני 3 עד 12. למותר לציין שאנחנו עוף די מוזר בנוף הצפון תל אביבי. הארבעה, מספר שהופך אותנו אוטומטית בעיני שכנינו לחלק מהמגזר הדתי, לא תמיד מבינים על מה המהומה, למה אי אפשר להזמין חברים לטורניר אקס בוקס כולל חטיפים ושתייה בחדר, למה חלקים מהמזווה ארוזים בסימון מאיים של חמץ, ולמה אני כל כך בלחץ. בסך הכול עורכים את הסדר אצלנו, מה כבר יכול לקרות? אז זהו, שאצלנו לקיים סדר כהלכתו זה הישג של ממש.
אחד האתגרים הגדולים בעידן האינסטנט הוא להושיב את הילדים כולם ליד השולחן בו זמנית ולשוחח על ענייני היום. אנחנו מחכים בדרך כלל לימי שישי, לקידוש, כדי לשמוע על המעשים הטובים שהילדים עשו במהלך השבוע אחרי שגיל מספר להם על הפרשה. זה מה שאנחנו עושים בכל שבוע. מה נשתנה הלילה הזה?

בליל הסדר אנחנו מצווים לספר ביציאת מצרים. כאשר מדובר רק בנו, במשפחה הגרעינית שלנו, אנחנו מכירים בחשיבות הישיבה סביב השולחן ובשיחה גם על סיפורי הצדיקים ועל מה שהילדים מקבלים מכך. בליל הסדר, שבו כל המשפחה מתאספת, זה פרויקט אחר לגמרי. כמה שנרצה לערוך סדר כהלכתו, להושיב את הילדים לידנו ולספר להם את סיפור היציאה ואת סודות ההגדה, אנחנו יושבים עם אנשים אהובים שלא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם.
מאבק איתנים סמוי מתרחש בינינו לבין חלקים מהמשפחה האהובה שלנו, שבעיקר רוצים להגיע לשלב שבו אפשר לאכול, ואם אפשר גם לוותר על הגפילטע פיש והמרק ולהגיע ישר למנה העיקרית, מה טוב.
להבדיל, בשלב בהגדה שבו מדברים על ארבעת הבנים אנחנו מדגישים את מי שלא ידעו לשאול. הדור של היום, שהוריו כבר אינם מכירים כללים בסיסיים ביהדות, והם מסתובבים בעולם תלושים. הם לא יבינו למה בגיל 18 הם צריכים לסכן את חייהם ולהתגייס לצבא במקום לעבור לברלין, שבה המילקי זול יותר. הם רואים ממשלה המזלזלת בקודש הקודשים של היהדות ומקפידה להתנחמד כלפי המבקשים להרע לנו. הם תלושים משורשיהם ומתבדרים ברוח ללא כיוון או מטרה, אינם יודעים בכלל לשאול את השאלות ורוצים להגיע לשולחן עורך כמה שיותר מהר.
כל זה עוד לפני שהגיע שבוע חול המועד, שהוא אתגר גדול לא פחות מהסדר עצמו. הפעם, בניגוד לשנים הקודמות, שבהן נשארנו בארץ, ארזנו את עצמנו ומזון כשל"פ לשבוע וטסנו לחו"ל. זו הפעם הראשונה שנסעתי ואיתי מזוודה מלאה באוכל, והפעם הראשונה שהחזרתי פחות מטען משלקחתי כשיצאתי. זו ללא ספק הייתה חוויה מעניינת.
העניין הוא שהשהות במהלך חול המועד, לפחות באזור המרכז, היא כמעט כמו להיות בחו"ל. בכל מקום מוכרים חמץ, ודווקא המוכרים כשר לפסח הם היוצאים מן הכלל. ומה אני רוצה לומר: חלק מהזהות היהודית שלנו, של ילדינו, היא ההבנה שבפסח יושבים סביב השולחן, עורכים סדר וקוראים בהגדה, וכך קרה דורות על גבי דורות. ההבנה שבבית אפשר לאכול חמץ כאוות הנפש אך בחוץ מוכרים רק כשר לפסח, הזהות הזו נפגעה אנושות בשנים האחרונות, וביתר שאת מיום הקמת הממשלה הזו.
אם נרצה לשמור שהמדינה תישאר בעלת צביון יהודי, זה תלוי בנו, בהורים. עלינו מוטלת האחריות לוודא שילדינו יספגו את המסורת ויכירו את שורשיהם. מעט 'הדתה' לא תזיק, גם אם לעיתים נדמה שמדובר בתהליך ארוך ומייגע כקריעת ים סוף.
בע"ה שנעשה את הדרך הזו ושהגאולה באמת תגיע תכף ומייד ממש.