התעוררות
האמת היא שהיה לי קשה לכתוב השבוע. אחרי הפיגוע המזעזע באלעד הרגשתי שאנחנו אזרחי המדינה מופקרים לגורלנו. שמחתי לשמוע שתפסו את המחבלים, רק חבל שנתפסו בחיים. אני מרגישה שאיבדנו שליטה על כל מה שקורה במדינה מבחינה ביטחונית, משפטית, כלכלית, בריאותית, חינוכית, תחבורתית; מכל כיוון נראית אוזלת יד בלתי מתקבלת על הדעת.
תופעות פוסט-טראומטיות של ילדי שנות התשעים המתפוצצות צצות ועולות עם כל סירנה של משטרה שנשמעת אפילו מרחוק. וכל זה למה, כדי למנוע בחירות נוספות?! עם כל ההוצאות שנגרמות היום כתוצאה מהשמת אנשים לא מתאימים, בעלי חשיבה סוציאליסטית פרוגרסיבית במשרדי הממשלה למיניהם, יש אדם אחד שבאמת חושב שזה תירוץ מספיק טוב?!
בתחושה הזו ניגשתי ביום ראשון השבוע ליום הורים בבית הספר של ילדיי. נכנסנו שם לשיחה עם המחנכת, והיא העבירה לנו מידע על בננו במתימטיקה, בעברית, באנגלית ואפילו בחינוך גופני. מין סיפור כזה שהם מספרים ללא מספרים. אך כששאלתי אותה מה לגבי תנ"ך היא ידעה לתקן אותי ולומר "מקרא", וכן להודיע שאין הערכה במקרא. כל השנה, בין החזרות על המופע ליום הזיכרון לאלה של מופע סוף השנה, הם "למדו" את ספר יהושע, אבל אין שום הערכה של מה הם יודעים או לא יודעים בנושא.
ואז עלתה לי השאלה: האם אנשי החינוך הגדולים והמנוסים באמת לא רואים שהדרך של מי שהם מעריצים כל כך, מי ש'הצליחו' בחיים על פי המדדים המקובלים היום, בעיקר כלכלית, אנשי העולם הגדול, האם באמת לא מבינים שהם הצליחו כך בדיוק משום שלמדו בשיטה שכולם כל כך אוהבים לרדת עליה, השיטה המיושנת הזו?
הרי מה הביא אותנו להיות סטארט-אפ ניישן אם לא מערכת החינוך שידעה להביא לילדי ישראל את הטוב מכל העולמות, גם הרוחני וגם החומרי? מערכת החינוך של פעם הוציאה מתוכה אנשים בעלי מעוף, בעלי תוכן אמיתי ועמוק, ואפילו ה'חילונים' שבהם לא הפכו דתיים רק משום שלמדו תושב"ע. הסתירה הזו בין התפיסה הפרוגרסיבית שמחפשת קדמה שטוחה לבין הדרך שבה אותם נאורים תופסים מעצמם עמוקים מדהימה בעיני.
"רצינו לגדל דור של אפיקורסים, גידלנו דור של עמי ארצות״ (יעקב חזן). ואכן, לצערי, נראה שהדור הזה, שלא מקבל אפילו הערכה בתנ"ך, זה שלא ייבחן בבגרות בתנ"ך, זה שלומד תנ"ך כחלק מאשכול רוח ומשקיע רק בחומר, לאילו גדולות ונצורות כבר אפשר לצפות ממנו? מה זה כל החומר בלי הרוח? כלי ללא הארה הוא כלי ריק. הייתכן שבסוף האמירה "עגלה ריקה" באמת תהיה נכונה?
בין הודעות אישיות מכפישות, אנטי-יהודיות ומלאות נאצה אני מתחילה לקבל מכל הארץ יותר הודעות כדוגמת זו: "אני עוקבת אחרייך ופשוט לא מאמינה. את מביעה את מחשבות ליבי כאימא ונוגעת בנושאים שכל כך בוערים בנו ומתסכלים אותנו, כהורים חילונית-מסורתיים בחינוך הממלכתי, ועושה זאת בלי להתנצל.
במהלך השיטוטים שלי בארץ בחוגי הבית שמתי לב שהורים במערכת הממלכתית מעורבים פחות מהורי החמ"ד. מצד אחד התרגשתי לראות הורים בחמ"ד שמוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולפעול. מצד אחר הרגשתי שזה מעיד על החוסר אצלנו, בממלכתי. אך, כאמור, זה משתנה
"אני עו"ד (עצמאית), אימא לארבעה, חיפאית. מסיבות אישיות התאפשר לנו בין היתר להתבונן לעומק בחינוך ילדינו, וככל שאנחנו מתבוננים אנחנו יותר ויותר מזועזעים ומתוסכלים. אני שומעת אותך ועוקבת אחרייך, ואת פשוט מדברת מגרוני. אני רוצה לחזק את ידייך: המשיכי בפועלך והשמיעי את קולך יותר! הציבור זקוק לזה".
וגם הודעות כאלה: "שלום רוני, אני אימא לילדה בכיתה ב' בבית ספר ממלכתי בפתח תקווה. השנה הוחלט עקב אילוצי זמן שלא לקיים את טקס התורה. ההורים בכיתות ממש כועסים ולא מוכנים לעבור על כך בשתיקה. אנחנו לא מוכנים שהילדים שלנו לא יזכו לטקס היפה והחשוב הזה. פנינו למנהלת ולמפקחת על החינוך בעיר. אני מתביישת בתשובות שלהן, שבסופו של דבר דחו אותנו על הסף. מאוד נשמח להתייעץ וללמוד כיצד ניתן לשנות את רוע הגזרה (ממש כך)".
ההודעות הללו מעידות יותר מכול על הורים שמתעוררים בכל הארץ. לפחות בחינוך אני מרגישה שיש יותר ויותר הורים שמתחילים לשים לב מה קורה עם הילדים שלהם בשעות הלימודים. במהלך השיטוטים שלי בארץ בחוגי הבית שמתי לב שהורים במערכת הממלכתית מעורבים פחות מהורי החמ"ד. מצד אחד התרגשתי לראות הורים בחמ"ד שמוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולפעול. מצד אחר הרגשתי שזה מעיד על החוסר אצלנו, בממלכתי.
אך, כאמור, זה משתנה. ברוך ה' יותר ויותר הורים רואים את המציאות כפי שהיא גם בחינוך הממלכתי. אם נצליח להדוף את השינויים מרחיקי הלכת שמנסים להכניס למערכת וגם להכניס אליה תוכניות 'כשרות', נקיים אנחנו ההורים את המחויבות החשובה ביותר כלפי ילדינו: שמירה והגנה עליהם בגוף ובנפש.
