השבוע הייתה לי חתיכת פריצת דרך בחיים בשנים האחרונות. נוסף על מתכונות, בגרויות וכו' התמודדתי עם עוד בעיה שרוב העולם היה פוטר אותה בהינף יד אבל אצלי היא הייתה ענקית: פחד מטורף מנסיעה בתחבורה ציבורית.

נסיעה באוטובוס נתפסת כאחד הדברים הכי שגרתיים ומקובלים. מיליוני אנשים נוסעים בכל יום הלוך וחזור בכל רחבי העולם בבלי להקדיש לזה מחשבה נוספת. העניין הוא שאני לא רק הקדשתי לזה מחשבה נוספת אלא שעות רבות של חרדה ואפילו קצת ייאוש.

הקושי הגדול ביותר שלי היה העלייה לאוטובוס. פחדתי מהתקהלות לפני הפתח, מהצפיפות, מהמהירות שבה הכול קורה. פחדתי שלא אהיה יציבה מספיק ואפול תחת כל האנשים שמנסים לעלות, וכשנתתי לדמיון שלי להשתולל ממש, הייתי רואה את עצמי נדרסת מתחת לגלגלי האוטובוס.

גם הנסיעה באוטובוס לא נדמתה לי ככיף גדול, אבל היא הייתה החלק הקל. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת ומחזיקה את הקביים קרוב אליי, ועם החלק הזה דווקא הייתי בסדר, אפילו שיערתי שאיהנה מלצפות במגוון האנשים והנופים.

אבל אז תגיע הירידה, והפחד שוב השתלט. פחדתי שלא אספיק לרדת בזמן ושהדלת של האוטובוס תיסגר עליי באמצע הירידה. פחדתי שידחפו אותי, שלא אספיק לקום בזמן, ובגדול שאישאר באוטובוס לנצח. אז כן, מכל הסיבות המפורטות לעיל נמנעתי ככל יכולתי מנסיעה באוטובוס. זאת אומרת כמעט לא לצאת עם חברות ולהיות חסרת יכולת להתנייד בעצמי, תלויה באנשים אחרים שיסיעו אותי.

אבל אז תגיע הירידה, והפחד שוב השתלט. פחדתי שלא אספיק לרדת בזמן ושהדלת של האוטובוס תיסגר עליי באמצע הירידה. פחדתי שידחפו אותי, שלא אספיק לקום בזמן, ובגדול שאישאר באוטובוס לנצח. אז כן, מכל הסיבות המפורטות לעיל נמנעתי ככל יכולתי מנסיעה באוטובוס

לפעמים כשמפחדים ממשהו מאוד מעדיפים פשוט להתרגל אליו ולמציאות הלא תקינה של החיים איתו, קצת כמו עוד נכות מסוימת. וככה עבר הזמן, ואני לא נסעתי. הפסדתי אירועים, מסיבות ועוד כל מיני דברים. והתבאסתי. התבאסתי מאוד, אבל זה לא גרם לי להתגבר על הפחד. והייתי יושבת ושואלת את עצמי: עד מתי תוותרי? עד מתי תמשיכי לפחד? תישארי לנצח בבית? תהיי תלויה בהורים שיסיעו אותך לכל מקום?

אבל שאלות לחוד ומציאות לחוד. רציתי מאוד לשחרר, אבל לא ידעתי איך, ולכן גם לא הצלחתי. השנה הסתיימה, ואני החלטתי שבחופש הזה אני רוצה להתנדב, והחלטתי ללכת להתנדב בשלווה, מרכז לטיפול באנשים עם מוגבלויות.

הלכתי לבדוק את המקום והתלהבתי ממנו מאוד, אבל הייתה בעיה אחת: הבניין של שלווה נמצא בירושלים, ואני גרה בנריה, ונסיעה באוטובוס מבחינתי לא הייתה קבילה. אבל היה לי חשוב מאוד לעשות משהו בזמן שלי בחופש ולא לבזבז אותו, ולכן בלית ברירה, בעיניים דומעות, עליתי עם חברה לאוטובוס לירושלים.

זה היה לא פשוט, ועשיתי לעצמי מלא בושות. כשעלינו לאוטובוס הייתי צריכה לבקש שיפנו לי מקום, ובירידה נעזרתי במישהי זרה, וזה היה לא נעים וגם קצת מביך. היו המון רגעים שייחלתי להיות בכל מקום חוץ מבאוטובוס הדחוס והצפוף או לעמוד שעות בתחנה, ועד שהגעתי הביתה לא הבנתי איזו דרך ענקית (תרתי משמע) עברתי כאן.

כשהגעתי הביתה מאובקת ומזיעה והתיישבתי על הספה הרצתי את כל היום בראש והבנתי איזו התקדמות ענקית הייתה כאן. ויותר מההתקדמות ניצחתי בזה שלא ויתרתי הפעם, לא אמרתי לעצמי: טוב, תמצאי משהו שיותר מתאים לך, יש שם מספיק מתנדבים, אלא עשיתי את זה. עשיתי והצלחתי ב"ה. אז ישבתי שם על הספה, מאובקת ומזיעה אבל מאושרת על שנתתי לעצמי הזדמנות.

כשרק התחלתי לכתוב כאן התרגשתי מאוד ובו בזמן גם די נבהלתי מהצעד שעשיתי. לא הרגשתי בנוח לקבל תגובות. בזמן האחרון אני מרגישה אחרת. באמת אשמח לשמוע תגובות על הטורים, ואפילו אם יש נושאים שמעניינים אתכם ותרצו שאכתוב עליהם. אני משאירה כאן את הדוא"ל שלי: taeershalem@gmail.com

הפוסט לבד על האוטובוס בפעם הראשונה הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

האמת היא שהתקופה עכשיו קצת נעה לי בין לחוץ-לחוץ לסופר-כיף. יש המון עומס, בכל זאת סוף י"א, אבל אם לומדים איך לעבוד נכון, התוצאה בסוף מדהימה. אחד הפתרונות שמצאתי לעצמי הוא לעשות לעצמי בין הריצה ממתכונת לבגרות עצירות קטנות וסתם לעשות דברים שאני אוהבת, להיפגש עם חברות (המון), להכין אוכל, לדבר עם אימא וגם לתת זמן לדברים שכיף לי לעשות.

תכלס אני עובדת לפי השיטה הזו כבר לא מעט זמן. היו לי כמה תקופות של אשפוז יום: הייתי מגיעה לבית החולים השיקומי אלי"ן שלושה בקרים בשבוע לכמה טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, שתפסו את רוב הזמן, אבל מכיוון שהיו הרבה מטופלים, לפעמים נוצר מצב שבין טיפול לטיפול היו גם שעות המתנה לא מעטות.

היו כמה אפשרויות לניצול שעות ההמתנה. יכולתי כמובן לצאת לאיזה מקום בירושלים עם אחד ההורים או מי שהיה איתי באותו יום, אבל זה כמעט מעולם לא קרה, כי הייתי עייפה אחרי הטיפולים ולא התחשק לי לצאת. כמו כן הייתה ספרייה בקומה התחתונה של הבניין, אבל נדירות הפעמים שהייתי ערנית מספיק לקרוא. וכמובן הייתה גם האופציה השלישית והמועדפת על רובנו: צמוד לחדר הטיפולים היה אזור שהיו בו כיסאות וטלוויזיה שפעלה תמיד, והיה אפשר לשבת שם ולצפות בעיקר בערוץ הילדים. בהתחלה זה מה שעשיתי, אבל מהר מאוד נמאס לי, והתחלתי לחפש אטרקציה אחרת.

בטיפולים עצמם הפיזיותרפיסטים תמיד ניסו לשכנע אותי לעמוד רק עוד קצת, ללכת רק עוד צעד, לעלות רק עוד מדרגה אחת. לא תמיד זה בא לי בטוב, וגם אם הייתי מסכימה, רמת ההתלהבות שלי לא הייתה בשיא. לעומת זאת ליד אותו שולחן יכולתי לבלות שעות בעמידה תוך כדי העפת דסקיות לכל עבר

יום אחד אני ואחד הדודים שלי גילינו בקומה השלישית שולחן הוקי אוויר. לקח לי זמן לתפוס את הקצב של המשחק, אבל מאותו רגע נדלקתי לגמרי. אפשר לומר שחצי מכיתה ז', בזמן שכל החברות שלי למדו בכיתה, אני עסקתי באומנות הרחפת הדסקית לתוך החור שבקצה הנגדי של השולחן. בסוף כל טיפול הייתי רצה לשם ומשחקת נגד היריב התורן.

בטיפולים עצמם הפיזיותרפיסטים תמיד ניסו לשכנע אותי לעמוד רק עוד קצת, ללכת רק עוד צעד, לעלות רק עוד מדרגה אחת. לא תמיד זה בא לי בטוב, וגם אם הייתי מסכימה, רמת ההתלהבות שלי לא הייתה בשיא. לעומת זאת ליד אותו שולחן יכולתי לבלות שעות בעמידה תוך כדי העפת דסקיות לכל עבר. בסוף הייתי חוזרת לטיפול בכוחות מחודשים ובטעם של ניצחון.

יצא לי להגיע לאלי"ן לא מזמן, ועברתי בקומה השלישית כדי לראות אם שולחן ההוקי אוויר עדיין שם. הייתי שמחה לכתוב שהוא ניצב שם במקומו, מוכר ונוסטלגי, אבל לצערי הוא כבר לא היה שם. היה לי קצת עצוב לגלות שהוא לא יוכל להיות שם בשביל אחרים מה שהיה בשבילי, אבל במבט שני גיליתי שנוספו משחקים אחרים, חדשים, והם מחכים שם לילדים אחרים, חדשים.

מרווח הנשימה הזה היה בשבילי אחד הדברים הכי משמחים באותה תקופה. כמה פשוט, ככה משמח. במקום לשבת מול הטלוויזיה באפס מעשה ולהשתעמם מצאתי משהו שעשה לי טוב וגרם לי ליהנות מכל יום של טיפולים ולהיזכר בו אחר כך בחיוך כאילו היה יום של כיף.

הפוסט מקום חשוב לאושר קטן הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

לפני כמה זמן היינו אני ואימא בקניון, הסתובבנו בין החנויות ועשינו קצת שופינג. הסתובבתי לרגע כדי להגיד לאימא שאני רוצה להיכנס לצומת ספרים, ופתאום באה מולי אישה שהייתה קצת מוכרת, מהסוג שבטוח פגשתי מתישהו אבל אני לא זוכרת איפה. רציתי לשאול אותה מי היא, אבל עד שגייסתי מספיק אומץ היא כבר התרחקה.

חזרנו הביתה, ולא הפסקתי לחשוב איפה ראיתי אותה. ואז, ממש באמצע ארוחת ערב, באמצע שמרחתי את הגבינה על הטוסט, נפל לי האסימון (וגם הטוסט). לפני משהו כמו שנתיים היינו אני ואימא בביקורת שנתית בבית חולים, בדיקה רגילה ושגרתית. כמו בכל שנה הגענו לבית החולים, נרשמנו בקבלה והלכנו לחדר 11, שהיה במרוצת השנים לחדר הבדיקות הקבוע באופן לא רשמי שלי. מאחורי השולחן בחדר ישב ד"ר כהן, הרופא הקבוע באופן רשמי שלי, וחייך שנכנסתי.

הבדיקה עצמה הלכה לא רע. נשכבתי על מיטת הטיפולים המכוסה בנייר המגרד של בית החולים, וד"ר כהן מתח את רגל ימין ואז את רגל שמאל וזרק חישובי זוויות ומילים כגון "דורסיפלקסיה" לרופא אחר, שהקליד במחשב בהבעת חשיבות.

הסתובבנו אחורה וראינו את אותה אישה מתקדמת לעברנו. היא נראתה קצת מתלבטת, אך בכל זאת הגיעה אלינו, הושיטה לנו פתק שבו שם ופרק תהלים ושאלה אם נוכל לקרוא. מובן שהסכמנו, ושוב התכוונו ללכת, אך היא שוב עצרה אותנו, היססה לשניונת ואז אמרה: "השם שכתוב בפתק הוא השם שלי"

לאחר מכן הלכנו לקניון הצמוד ליד בית החולים, והתרשמתי לראות את פער ההבדלים בין התחנה הקודמת שלנו, בית החולים, ובין הקניון. בבית החולים הכול היה שקט וסטרילי, והאנשים הלכו במהירות, מרוכזים ולפעמים אף מתוחים. כל אחד הלך לבדו או עם קבוצה קטנה של בני משפחה או חברים; כולם מצאו לעצמם פינה, והחלל האמצעי היה גדול וריק. לעומת זאת בקניון הייתה מוזיקה רועשת, אנשים הלכו, דיברו ביניהם, אכלו וצחקו. המקום היה עמוס עד מפוצץ, מלא שיחות, רעשים וריחות.

היה די מדהים שמקומות שהמרחק ביניהם הוא עשרה מטרים יכולים להיות שונים כל כך זה מזה. אני זוכרת שנזכרתי באנשים שיושבים במסדרונות השקטים בית החולים וחשבתי שהם מן הסתם היו מקנאים מאוד באנשי הקניון העליזים.

התקדמנו לעבר דוכן הפירות היבשים, כי התחשק לי לקנות אננס מסוכר (טעים ברמות), ואחרינו בתור הייתה אישה. היא נראתה בריאה, בשיא הכושר, שמחה ועליזה; אומנם קצת מבוגרת אבל לא באופן דרמטי. לקחנו את האננס, שילמנו והתכוונו ללכת, הספקנו להתרחק קצת, ופתאום שמענו קול שקורא לנו. הסתובבנו אחורה וראינו את אותה אישה מתקדמת לעברנו. היא נראתה קצת מתלבטת, אך בכל זאת הגיעה אלינו, הושיטה לנו פתק שבו שם ופרק תהלים ושאלה אם נוכל לקרוא. מובן שהסכמנו, ושוב התכוונו ללכת, אך היא שוב עצרה אותנו, היססה לשניונת ואז אמרה: "השם שכתוב בפתק הוא השם שלי".

היינו קצת בהלם. לא כל כך ידענו איך להגיב, והיא המשיכה לספר: קוראים לה רותי, היא גרה בדימונה, ויש לה בת שגרה בחו"ל. לפני כמה שבועות גילו שהיא חולה בסרטן, והיא מאוד מפחדת. התיישבנו איתה והרגענו אותה, הבטחנו לה שנתפלל עליה, ובסוף נפרדנו באיחולי רפואה שלמה.

שנתיים חלפו, וכבר הספקתי לשכוח מאותה רותי, ופתאום כשנזכרתי בה שמחתי להיווכח שהיא נראית טוב. לא הספקתי לשאול אותה, אבל קיוויתי שהיא הבריאה ובתה חזרה מחו"ל והן חיות באושר.

אני זוכרת שאחרי הפגישה איתה, כשיצאנו מהקניון של בית החולים, הבנתי פתאום שאולי אין באמת הרבה הבדל בין בית החולים לקניון. בבית החולים הבעיות של האנשים היו מוחצנות וניכרות לעין, אך היה שם צוות רופאים מסור שעשה הכול כדי לעזור להם, ואילו בקניון למרות כל העליזות כל אחד סחב את בעייתו לבד בלי שאיש יקל מעליו את המשא.

בסופו של דבר לכל אחד יש תיק משלו, וגם אם הוא בלתי נראה, הוא לא קל יותר מתיקים נראים לעין.

הפוסט בין שני עולמות הופיע לראשונה ב-עולם קטן.

רופאים רצים, אחיות רצות, מכשירים מזמזמים וכולם מאוד ממהרים, תינוקות חדשים מגיעים בפער של דקות זה מזה, מתנדנדים בין מוות לחיים. כל כך כל כך קטנים, וכבר נלחמים על חייהם.

גם אני התחלתי ככה, תינוקת קטנה וחמודה אבל לא ממש צפויה. כלומר, הכול היה בסדר בזמן ההיריון. הבדיקות היו טובות, המדדים נכונים, והכול נפלא שגרתי להחריד. עד שלא.

נולדתי בחודש השישי להיריון, בשבוע ה-25, על קו התפר שבין להיות ללא להיות. ההורים שלי, אנשים מתוכננים ומסודרים בדרך כלל, לא ממש ציפו להפתעה הקטנה הזו. אבא, שבכלל היה אז קצין בצבא, בדיוק היה במילואים ולא ציפה שההודעה הבאה שיקבל היא שנולדה לו בת קטנה. אבל אימא הכי נבהלה. אני חושבת שהיא אפילו לא הספיקה לקחת בגדים בגלל המהירות שבה הכול התגלגל. אמבולנס, בית חולים ולידה.

פתאום הייתי שם. קטנה, כל כך קטנה. שקלתי פחות מקילו, אולי חצי בקבוק חלב, ובלי חיבוק מאימא או מבט אחרון לפרדה הובילו אותי מייד לפגייה.

שלושה חודשים נאבקתי על כל נשימה. כל הפקת צליל נשמעה למשפחה כהרמוניה מקסימה. שלושה חודשים הייתי מחוברת לכל המכשירים שעזרו לי לחיות, עשו בשבילי הכול, אולי חוץ מלבכות. האמת היא שאני לא זוכרת אם בכיתי בכלל בתקופה הזאת, אבל אימא מספרת שאחר כך השלמתי פערים.

נחזור לסיפור: כמו בסרטים אבא ואימא ישבו במשרד של הרופא, ושלא כמו בסרטים הוא דווקא סיפר להם בשורה טובה. הרופא בישר להוריי שאני אחיה, ובבוא היום גם אוכל ואדבר, אצחק וארוץ. טוב, בעצם בעניין הזה הרופא לא היה בטוח בכלל. הוא הסביר שבזמן הלידה לא הגיע די חמצן לאזור של מסוים של המוח האחראי לפעולת הרגליים, ולכן לא סביר שאצליח לרוץ או לרכוב על אופניים. לפגיעה יש אפילו שם. בעצם כמה שמות. קוראים לה שיתוק מוחין בעברית, CP באנגלית ו-Cerebral Palsy בשפה ארוכה ומדעית.

הרופא בישר להוריי שאני אחיה, ובבוא היום גם אוכל ואדבר, אצחק וארוץ. טוב, בעצם בעניין הזה הרופא לא היה בטוח בכלל. הוא הסביר שבזמן הלידה לא הגיע די חמצן לאזור של מסוים של המוח האחראי לפעולת הרגליים, ולכן לא סביר שאצליח לרוץ או לרכוב על אופניים. לפגיעה יש אפילו שם. קוראים לה שיתוק מוחין

אבא ואימא קיבלו את הידיעה בלב רחב ובראש פתוח, ואני יכולה להעיד שעד היום הם רק רוצים תמיד לעזור, להקל ולהקשיב. גם שאר המשפחה קיבלה את הידיעה בהרבה אהבה, וכולם ביחד נרתמו למשימה. אחרי שלושה חודשים, כשיצאתי מבית החולים, כבר עמד מאחוריי צוות לא קטן של אנשים אוהבים, ועד היום הם תמיד מסורים ומחבקים.

לקח לי זמן רב מהרגיל לגדול ולהתפתח. רק כשהייתי בת שנתיים למדתי ללכת בעזרת הליכון כבד שהיה בנוי כמו יצור מעולם אחר, ולכן כשכל הילדים הביאו לגן בובה, אני באתי תלויה במפלצת בטון, שבטוח שיש איזה מהנדס מבוגר בעולם שהאמין בה וראה בה יצירת פלאים, אבל אני פחות התלהבתי ממנה וממש השתדלתי להשתמש בה מעט ככל האפשר. העדפתי להיעזר באחרים, לפעמים אפילו באנשים שלא הכרתי, העיקר שלא לגרור לפני עגלת בטון ענקית, ולפי דעתי אז גם חסרת תועלת, כי הרי אף אחד מהילדים האחרים אינו משתמש בעגלה כזו: סימן שלא צריך אותה.

את שנותיי הראשונות ביליתי בין הגן לבתי חולים, אבל בסוף התגלגלתי (במלוא מובן המילה אגב, כי שנה קודם לכן היה לי ניתוח) לבית ספר של ילדים רגילים.

והיום? היום אני בת 17, נהנית מהחיים, חוגגת עם חברות ולומדת למבחנים. אני עדיין נעזרת בקביים בהליכה, אבל לפחות בתי החולים הפכו להערת שוליים בחיי.

קוראים לי תאיר שלם, ואני תלמידה, חברה ואפילו מדריכה. וכן, אני גם עדיין נכה. ניפגש כאן בזמן הקרוב. יהיה מעניין בעזרת ה'.

הפוסט פריחה מוקדמת הופיע לראשונה ב-עולם קטן.