לפני כמה זמן היינו אני ואימא בקניון, הסתובבנו בין החנויות ועשינו קצת שופינג. הסתובבתי לרגע כדי להגיד לאימא שאני רוצה להיכנס לצומת ספרים, ופתאום באה מולי אישה שהייתה קצת מוכרת, מהסוג שבטוח פגשתי מתישהו אבל אני לא זוכרת איפה. רציתי לשאול אותה מי היא, אבל עד שגייסתי מספיק אומץ היא כבר התרחקה.
חזרנו הביתה, ולא הפסקתי לחשוב איפה ראיתי אותה. ואז, ממש באמצע ארוחת ערב, באמצע שמרחתי את הגבינה על הטוסט, נפל לי האסימון (וגם הטוסט). לפני משהו כמו שנתיים היינו אני ואימא בביקורת שנתית בבית חולים, בדיקה רגילה ושגרתית. כמו בכל שנה הגענו לבית החולים, נרשמנו בקבלה והלכנו לחדר 11, שהיה במרוצת השנים לחדר הבדיקות הקבוע באופן לא רשמי שלי. מאחורי השולחן בחדר ישב ד"ר כהן, הרופא הקבוע באופן רשמי שלי, וחייך שנכנסתי.
הבדיקה עצמה הלכה לא רע. נשכבתי על מיטת הטיפולים המכוסה בנייר המגרד של בית החולים, וד"ר כהן מתח את רגל ימין ואז את רגל שמאל וזרק חישובי זוויות ומילים כגון "דורסיפלקסיה" לרופא אחר, שהקליד במחשב בהבעת חשיבות.
הסתובבנו אחורה וראינו את אותה אישה מתקדמת לעברנו. היא נראתה קצת מתלבטת, אך בכל זאת הגיעה אלינו, הושיטה לנו פתק שבו שם ופרק תהלים ושאלה אם נוכל לקרוא. מובן שהסכמנו, ושוב התכוונו ללכת, אך היא שוב עצרה אותנו, היססה לשניונת ואז אמרה: "השם שכתוב בפתק הוא השם שלי"
לאחר מכן הלכנו לקניון הצמוד ליד בית החולים, והתרשמתי לראות את פער ההבדלים בין התחנה הקודמת שלנו, בית החולים, ובין הקניון. בבית החולים הכול היה שקט וסטרילי, והאנשים הלכו במהירות, מרוכזים ולפעמים אף מתוחים. כל אחד הלך לבדו או עם קבוצה קטנה של בני משפחה או חברים; כולם מצאו לעצמם פינה, והחלל האמצעי היה גדול וריק. לעומת זאת בקניון הייתה מוזיקה רועשת, אנשים הלכו, דיברו ביניהם, אכלו וצחקו. המקום היה עמוס עד מפוצץ, מלא שיחות, רעשים וריחות.
היה די מדהים שמקומות שהמרחק ביניהם הוא עשרה מטרים יכולים להיות שונים כל כך זה מזה. אני זוכרת שנזכרתי באנשים שיושבים במסדרונות השקטים בית החולים וחשבתי שהם מן הסתם היו מקנאים מאוד באנשי הקניון העליזים.
התקדמנו לעבר דוכן הפירות היבשים, כי התחשק לי לקנות אננס מסוכר (טעים ברמות), ואחרינו בתור הייתה אישה. היא נראתה בריאה, בשיא הכושר, שמחה ועליזה; אומנם קצת מבוגרת אבל לא באופן דרמטי. לקחנו את האננס, שילמנו והתכוונו ללכת, הספקנו להתרחק קצת, ופתאום שמענו קול שקורא לנו. הסתובבנו אחורה וראינו את אותה אישה מתקדמת לעברנו. היא נראתה קצת מתלבטת, אך בכל זאת הגיעה אלינו, הושיטה לנו פתק שבו שם ופרק תהלים ושאלה אם נוכל לקרוא. מובן שהסכמנו, ושוב התכוונו ללכת, אך היא שוב עצרה אותנו, היססה לשניונת ואז אמרה: "השם שכתוב בפתק הוא השם שלי".
היינו קצת בהלם. לא כל כך ידענו איך להגיב, והיא המשיכה לספר: קוראים לה רותי, היא גרה בדימונה, ויש לה בת שגרה בחו"ל. לפני כמה שבועות גילו שהיא חולה בסרטן, והיא מאוד מפחדת. התיישבנו איתה והרגענו אותה, הבטחנו לה שנתפלל עליה, ובסוף נפרדנו באיחולי רפואה שלמה.
שנתיים חלפו, וכבר הספקתי לשכוח מאותה רותי, ופתאום כשנזכרתי בה שמחתי להיווכח שהיא נראית טוב. לא הספקתי לשאול אותה, אבל קיוויתי שהיא הבריאה ובתה חזרה מחו"ל והן חיות באושר.
אני זוכרת שאחרי הפגישה איתה, כשיצאנו מהקניון של בית החולים, הבנתי פתאום שאולי אין באמת הרבה הבדל בין בית החולים לקניון. בבית החולים הבעיות של האנשים היו מוחצנות וניכרות לעין, אך היה שם צוות רופאים מסור שעשה הכול כדי לעזור להם, ואילו בקניון למרות כל העליזות כל אחד סחב את בעייתו לבד בלי שאיש יקל מעליו את המשא.
בסופו של דבר לכל אחד יש תיק משלו, וגם אם הוא בלתי נראה, הוא לא קל יותר מתיקים נראים לעין.
