קרדיט תמונה: אברהם שפירא
לפני למעלה מיובל שנים טבע אלברט איינשטיין את המשפט המפורסם "אינני יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים".
מלחמת העולם הרביעית ברוך השם עוד לא התרחשה מאז, וגם לא זו השלישית. אך בימים אלו מתחוללת לה מלחמה אמיתית – כמעט מתחת לאפנו, שבה כלי הנשק הם דווקא יותר טרקטורים וראשי צאן ופחות רובים ואבקת שריפה.
על השליטה בשטחי יהודה ושומרון, כידוע, מתחוללת מערכה זה שנים רבות, ובעשור האחרון היא העלתה הילוך, בעקבות התוכנית שהגה סלאם פיאד.
פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני לפני קצת יותר מעשר שנים, פיצח את השיטה להשגת שליטה פלסטינית על השטח: "במקום לשבת ולחכות למשא ומתן עם ישראל וארה"ב כמו שקודמיי עשו", חשב פיאד, "נשפר מראש את השליטה בשטח".
כך, לפי תוכניתו של פיאד, כשתגיע שוב לשולחן המשא ומתן בהזדמנות הבאה, תבוא הרשות הפלסטינית כשהיא שולטת במרבית שטחי יהודה ושומרון ומחזיקה ברצפים אסטרטגיים לכל אורך השטח – נוסף על תשתית אזרחית מוכנה למדינה הפלסטינית שבפועל כבר קיימת. לנציג הישראלי ולגורם המתווך לא יישאר אלא לתת גושפנקה רשמית למצב שכבר קיים ממילא בשטח.
תוכנית פיאד התמקדה בכמה דרכי פעולה מרכזיות, שכולן התבססו על העיקרון המנחה: תפיסת כמה שיותר שטח באמצעות כמה שפחות תקציבים ומשאבי אנוש. למשל, בנייה מרווחת עם מרחק של מאות מטרים בין בית לבית, פריצת צירים אסטרטגיים שיחברו בין שתי נקודות ערביות מרוחקות וימלאו את החלל שבאמצע, נטיעת מטעים של עצי פרי בהיקפים רחבים וכן גידול עדרי צאן שיחלשו על שטחי ענק מדי יום
מאז החל מרוץ לתפיסת כמה שיותר דונמים במרחב הפתוח ביו"ש, וליצירת רצפים וגושים ערביים.
תוכנית פיאד התמקדה בכמה דרכי פעולה מרכזיות, שכולן התבססו על העיקרון המנחה: תפיסת כמה שיותר שטח באמצעות כמה שפחות תקציבים ומשאבי אנוש. למשל, בנייה מרווחת עם מרחק של מאות מטרים בין בית לבית, פריצת צירים אסטרטגיים שיחברו בין שתי נקודות ערביות מרוחקות וימלאו את החלל שבאמצע, נטיעת מטעים של עצי פרי בהיקפים רחבים וכן גידול עדרי צאן שיחלשו על שטחי ענק מדי יום.
לנוכח זה, בצד היהודי, נדרשו כמה שנים עד שהפנימו גם שם את השיטה החדשה־ישנה – שהלכה ונשכחה מלב מאז ראשית ההתיישבות בארץ לטובת בנייה צפופה ורבת קומות – ויצאו אף הם לשטח.
וכך, הוקמו גבעות רבות שהתפרסו על שטח רחב ידיים. גם הן מתבססות על בנייה מרווחת, חקלאות ומרעה, ומצליחות בעזרתם לחלוש על אלפי דונמים.
בסדר הפעולות, שטחי המרעה לרוב הם קו החזית הקדמי, הפורץ את הדרך לדרכי ההתיישבות האחרות. רעיית הצאן למעשה מביאה איתה נוכחות יהודית ראשונה לשטח שהיה ריק עד כה מיהודים, ומבססת בו אט אט את השליטה היהודית.
כמה שנים לאחר מכן יהפכו חלק משטחי המרעה לחלקות חקלאיות. אל חלקות אלו ייפרצו כבישי גישה, ובהמשך ייבנו במקום בתי קבע.
במסגרת רעיית הצאן, פועלים בכל יום ברחבי יהודה ושומרון עשרות יהודים, לרוב נערים צעירים, שיוצאים מדי בוקר אל המרעה ומהווים את קו החזית של עם ישראל במאבק על השליטה בארצו.
הם עושים זאת בתנאים לא פשוטים ולעיתים תוך סיכון עצמי גבוה. לא פעם מתבצעות התקפות אלימות של ערבים המנסים בכל דרך למנוע את חזרת העם היהודי לארץ מולדתו.
בשורות הבאות אנסה להביא לכם קצת משגרת יומם של הרועים במאבק היומיומי שלא עוצר לרגע.
מדי יום, כל רועה צריך להספיק לחלוש בעזרת העדר שלו על תא שטח בגודל שנע בין 750 דונם ל־2,000 דונם
לבד עם העדר
השעה 5:00 לפנות בוקר. עוד בטרם האיר השחר, מתחילה השכמה והתארגנות זריזה.
צריך להאכיל את הגדיים והטלאים לפני שהעיזים המניקות יוצאות אל המרעה. הרועה מארגן תיק ובו אוכל ומים ליום שלם, ספרי קודש ודברים חיוניים נוספים.
חצי שעה לפני הזריחה מתחילה צעידה לכיוון שטחי המרעה, הממוקמים תמיד בקצה שטח הגבעה כדי לשמור על הגבולות. כשמגיע לשטח, הרועה פותח בתפילה כשכל הזמן הוא משגיח על העדר.
אחרי התפילה הוא אוסף מעט עצים ומדליק מדורה קטנה בין שלוש אבנים, ועליהן יונח פינג'אן ובו קפה שחור חזק שילווה את לימוד הבוקר.
כעבור שעה של לימוד הגיע הזמן להמשיך הלאה. מדי יום, כל רועה צריך להספיק לחלוש בעזרת העדר שלו על תא שטח בגודל שנע בין 750 דונם ל־2,000 דונם.
הרועה – שמשמש גם כסייר, ממשיך בצעידה עם העדר, כשבמקביל הוא סוקר את הסביבה ומוודא שאף השתלטות ערבית לא חדרה לשטח. לרוב, רועי הצאן מכירים את השטח ככף ידם, כך שיכולים לזהות כל תנועה שהתרחשה באזור ביממה שחלפה.
בשעות הצוהריים החמות הרועה מרביץ את העדר מתחת עץ או למרגלות צוק ומתיישב ללמוד בחזרה. ובהמשך, לקראת השקיעה, העדר חוזר הביתה.
בעונת ההמלטות נדרש הרועה גם לטפל בגדיים החדשים שנולדו, ולעיתים אף לסייע לעז או לכבשה במהלך ההמלטה.
עוז יהודה רום, רועה צאן: "הייתי עם העדר באמצע הוואדי, כשפתאום התחילה משום מקום מכת ברד רצינית. גדי אחד שנולד שעות ספורות לפני כן, התחיל לקפוא מהברד. הורדתי את המעיל שלי ועטפתי בו אותו"
גם ביום כיפור
אבל לא תמיד שגרת היום של הרועה צבועה בצבעים פסטורליים ומסתיימת אל מול שקיעה עוצרת נשימה. אל המרעה יוצא הרועה גם בימים חורפיים וקרים, ובהם הוא מבלה לא מעט שעות בגשם כשהוא נחבא מאחורי מדף סלע יחד עם צאנו.
וכך, אחרי כמעט יום שלם חוזר הרועה אל הגבעה. לאחר שמפשיר את עצמותיו ליד תנור העצים, הוא יוצא שוב אל הדיר לטפל בגדיים ובעיזים המניקות, כשהריח של הדיר בחורף לא מלבב, בלשון המעטה (תשאלו את אשתי אחרי שבחורים מגיעים להתחמם אצלנו בבית בסוף המרעה… ).
עוז יהודה רום, אחד הרועים אצלנו בגבעה, סיפר לי השבוע על מקרה שאירע לו לפני כחודש ויכול ללמד על ההקרבה הנדרשת מהנערים האלו.
"הייתי עם העדר באמצע הוואדי", תיאר רום, "כשפתאום התחילה משום מקום מכת ברד רצינית. גדי אחד שנולד שעות ספורות לפני כן, התחיל לקפוא מהברד. הורדתי את המעיל שלי ועטפתי בו אותו".
המאבק המתמיד בקו החזית לא מאפשר היעדרות ולו ליום אחד. גם בשבת, יום כיפור ותשעה באב יוצאים רועי הצאן מהגבעות אל המרעה ושומרים על הגבולות. לעיתים הם אף נעזרים בהיתרים מיוחדים שקיבלו מרבנים בעניינים שונים – כגון טלטול בשבת או שתייה בצומות.
הצד הערבי, כאמור, מבין גם הוא היטב את שיטת הלחימה, ומשכך משקיע מאמצים רבים בהתנכלות לרועים היהודים במטרה לסלק אותם מן האזור ולהשאירו בידיים ערביות.
ההתנכלות מהצד הערבי מגיעה פעמים רבות אף לתקיפות אלימות של ממש, כשפורעים ערבים רעולי פנים מגיעים על המרעה ומנסים לתקוף את הרועה היהודי במקלות ואבנים. בשל כך, כל רועה עובר הכשרה בסיסית בהגנה עצמית ויוצא למרעה כשהוא מצויד בכלי הגנה בסיסיים, שבעזרתם יוכל להתגונן עד אשר תגיע עזרה מגבעה סמוכה.
ההתנכלות מהצד הערבי מגיעה פעמים רבות אף לתקיפות אלימות של ממש, כשפורעים ערבים רעולי פנים מגיעים על המרעה ומנסים לתקוף את הרועה היהודי במקלות ואבנים. בשל כך, כל רועה עובר הכשרה בסיסית בהגנה עצמית ויוצא למרעה כשהוא מצויד בכלי הגנה בסיסיים, שבעזרתם יוכל להתגונן עד אשר תגיע עזרה מגבעה סמוכה
חלק ניכר מאירועי הטרור הערבי המכוונים נגד נקודות ההתיישבות, מתרחשים דווקא בשטחי המרעה. הסיבות לכך הן מיקומם המרוחק של השטחים מיישוב יהודי, הימצאותו של הרועה במקום מבודד והיותו בקו החזית הקדמי לכיוון הכפר או המאהל הבדואי הקרוב – מה שהופך אותו לחשוף יותר להתקפות ערביות.
אך למרות הכול, ממשיכים בעשרות הגבעות לצאת יום יום לשטח, לרעות, לסייר ולשמור על האדמות, ומצליחים להשיב עוד דונם ועוד דונם שנלקחו מאיתנו.
*********
אם נסכם את השורה התחתונה יֵצא דבר מדהים: כל נער או מבוגר שמתגייס לפעילות – בין בנוכחות קבועה בגבעה וקבלת אחריות מלאה לאחת מהמשימות השוטפות ובין בהתנדבות ועזרה כמה פעמים בחודש – גורם שעוד עשרות ומאות דונמים יישארו בידיים יהודיות.
אז יאללה, למה אתם מחכים? צרו איתנו קשר והצטרפו לפעילות.
