מדאיג כאן בארץ. לא פשוט להיות כאן. השבוע חזרנו מעשרה ימים בחופי יוון. חוץ מזה שאני לא מוכנה לאכול דגים בחודשים הקרובים, היה ממש מושלם. הבקרים נפתחו מוקדם יחסית לחופשה ובקול תרועת השופר. גילי לוקח איתו את השופר תמיד בקיץ, באלול, ותוקע בכל יום. אנשים מסתכלים, שואלים שאלות, מתעניינים במה מדובר, ולא רק המקומיים: גם הישראלים שבחבורה נדהמים לשמוע תקיעת שופר שלא בבית הכנסת בתפילת נעילה של יום כיפור. הרבה מאוד יהודים חילונים לא מכירים את המצווה של אלול, תקיעה בשופר.
קול השופר תמיד מרעיד לי את הלב. תמיד. לא משנה כמה פעמים שמעתי אותו, דמעות נקוות בעיניי בכל פעם מחדש. משהו בקול השופר חודר את הנשמה, מעורר אותה ומחבר אותה מחדש לשורש שלה. למרות הדמעות זו תחושה טובה. אני שמחה על המקום שאנחנו נמצאים בו היום כמשפחה. אני שמחה שהילדים שלי לומדים דברים שאני לא דמיינתי ללמוד כשהייתי בגילם. בתקופה הזו, של כאוס מוחלט, אני שמחה שיש משהו שמאפס אותם ושומר עליהם מאוזנים.
מתיש לנסות לעורר את האנשים האלה למציאות. מתיש לשמור כל הזמן שאיש לא יטמטם את הילדים בבתי הספר באג'נדות שכבר אינן סמויות כל כך. מתיש להתווכח עם אנשים שהעיניים נדלקות להם בזעם כל פעם שהם שומעים משהו יהודי. למי יש כוח למלחמות מבוקר עד ליל בכל חזית אפשרית? ברור לי שזו המטרה שלהם
אני רואה את ההבדל בינם לבין ילדים אחרים. אני רואה ילדים שהם פרחים על פני המים, שאין להם חיבור, שהם קלים להשפעה ואינם יודעים לעמוד על שלהם או מה נכון ולא נכון, ואני רואה את הילדים שלי. ברוך ה'. הלוואי שכל הילדים היו זוכים לעוגן הזה בחיים שלהם, אבל לכו תסבירו את זה לכל אותם חבר'ה שלא מבינים שהם עצמם כבר הפכו לעדר נטול כיוון. הולכים על עיוור אחרי כל מיני דמויות מחרחרות ריב ומדון היוצרות פילוג וזורעות שנאה לא רק בין ימין ושמאל אלא בתוך המשפחות עצמן.
אחת ממנהיגי המחאה כתבה בחשבון הטוויטר שלה: "אנחנו לקראת אירוע שהוא בבחינת מי לה׳ אליי. לי ברור איפה אני. איפה אתם?" צריך רק לקרוא את המילים ולזכור שהכול אפשרי. כן, קמה כאן קבוצה אכולת שנאה, ולא רק לימין. הם שונאים את המדינה היהודית. הם לא מעוניינים בה. נכון, זה לא כל המוחים ואפילו לא רובם. זה קומץ שמנהיג את האנשים האלה אל עברי פי פחת, והם אפילו לא ערים דיים להבחין במציאות המטורפת שהם מובלים אליה.
לכל בר דעת ברור שאנחנו בדרך לדיקטטורה משפטית – הפיכה על מלא. כל מי שעיניו בראשו מבין שאנחנו בדרך להשמדת המדינה היהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה. זה כבר לא רחוק. בעוד רגע יש דיון בבג"ץ שבו הם מבקשים לפסול חוק יסוד ובעצם להפר את כל האיזונים והבלמים בדמוקרטיה מתוקנת. אם באמת ייערך הדיון הזה, והשופטים הבלתי נבחרים יבטלו חוק יסוד שחוקק הריבון, אם זה יקרה והציבור לא יצא בהמוניו ויפגין נגד טירוף המערכות הזה, באמת נראה את סוף המדינה היהודית.
מתיש לנסות לעורר את האנשים האלה למציאות. מתיש לשמור כל הזמן שאיש לא יטמטם את הילדים בבתי הספר באג'נדות שכבר אינן סמויות כל כך. מתיש להתווכח עם אנשים שהעיניים נדלקות להם בזעם כל פעם שהם שומעים משהו יהודי. למי יש כוח למלחמות מבוקר עד ליל בכל חזית אפשרית?
אני לא מאמינה עוד שלא ינסו לשטוף לילדיי את המוח. די לראות את החולצות השחורות שעליהן הכיתוב לחינוך ל"דמוקרטיה" שלבשו המורים באחד מבתי הספר כדי להבין שהם ממש לא מתכוונים להעביר את השנה הזו בשקט. הם ישתמשו בכל האמצעים שלרשותם כדי להעביר את המסר שהם רוצים
ברור לי שזו המטרה שלהם. הם עמוסים בכסף של ארגונים וקרנות זרות העוסקים במקביל במגוון תחומים בדיוק כדי להתיש אותנו, ולנו יש דיבורים כמו חול ואין מה לאוכל. אצלנו מונעים מאידאולוגיה. אנשים אוהבי האדם ואוהבי הארץ שעובדים קשה ומנסים להגן על ביתם ועל מדינתם אחרי שהביאו פרנסה הביתה, בזמן שבצד השני מתפרנסים מהפיכות ומכאוס פוליטי. אלה שני עולמות שונים. זה לא חדש. זה ככה שנים, ממש מקום המדינה.
הבכור שלי עכשיו בכיתה ח'. בשנה שעברה החטיבה שלמד בה השתתפה בהפגנות נגד הרפורמה. המנהל הוציא מיילים, ההנהגה כתשה את מי שניסה להביע דעה אחרת, וקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות היו שטח הפקר ושלחו בהן הודעות פוליטיות כל מיני הורים שאבדה דעתם למרות בקשות חוזרות ונשנות שלא לשלוח הודעות פוליטיות בקבוצה של הכיתה.
האמת היא שאבד האמון במערכת החינוך. אני לא מאמינה עוד שלא ינסו לשטוף לילדיי את המוח. די לראות את החולצות השחורות שעליהן הכיתוב לחינוך ל"דמוקרטיה" שלבשו המורים באחד מבתי הספר כדי להבין שהם ממש לא מתכוונים להעביר את השנה הזו בשקט. הם ישתמשו בכל האמצעים שלרשותם כדי להעביר את המסר שהם רוצים, ואין איש במערכת שיעצור אותם. לכן זה עלינו, ההורים.
כשחזר הבן שלי מבית הספר מהיום הראשון שלו בכיתה ח', ביקשתי לראות את המחברת של 'אשכול הרוח'. כצפוי, הנושא השנה הוא מהפכות, ונשאלה השאלה: "האם יש איזושהי מהפכה שהייתם רוצים להיות חלק ממנה?"
נכון, לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך בהיסטוריה לכיתות ח' אכן לומדים על מהפכות, אך לאחר בירור עם הורים נוספים אני מבינה שלא רק אני הרגשתי שבתקופה זו זה לא מתאים בעליל, משום שהמורים אינם מסוגלים להפריד את עצמם מהאג'נדה הפרטית שלהם ופשוט ללמד עובדות. שלא לדבר מה היה קורה אילו היו מחליטים ללמד תנ"ך, וגם מצוות והלכות.
לצערי אין דרך אחרת אלא להתעורר ולהתערב ללא הפסקה. זה מתיש, מעצבן, מעייף. כל התיאורים הללו נכונים. אבל אין ברירה, כי אחרת אנחנו מפקירים את הילדים שלנו ואת המדינה שלנו לקבוצת אנשים שללא בושה מדברים בפורומים בזום על "גופות של יהודים בירקון". אסור לנו להיבהל משיטת הביטול שלהם ומהאמירות הארסיות שלהם, ועלינו לראות את המטרה מול העיניים כל הזמן: שמירה על ילדינו ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל.
