מתי נחזור לדבר בכבוד?

פעם יכולנו לדבר. פעם היה שיח. פעם יכולנו לצחוק על שלכל ארבעה יהודים יש לפחות שמונה דעות. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי תוהה מתי זה נגמר. מתי הגיע פתאום השלב שבו אנחנו כבר לא מסוגלים להקשיב לצד השני, שאנחנו לחלוטין לא מסכימים איתו, ולהתווכח כמו בני אדם מתורבתים. פעם יכולנו. זוהי התרבות שלנו ממש: להתווכח, להתפלפל ולהגיע למסקנות ולעיתים להסכמות רחבות.

בילדותי למדתי בבית ספר אמריקאי. לא היה תלמיד אחד שהיה דומה לחברו. כל אחד ואחד מאיתנו הגיע מרקע אחרת: היו לבנונים, יוגוסלבים (מלפני המלחמה), סורים, סינים, אמריקאים, הודים, ישראלים, יפנים, ניגרים, פיליפינים. הכול היה שם. כולנו היינו שונים זה מזה ודומים זה לזה באותה מידה, והגיוון היה מבורך. חגגנו את ההבדלים בינינו. למדנו מהם המון.

הנושא של השוני היה אחד הנושאים שלבית הספר היה חשוב להדגיש דווקא, ולא להפוך את כולנו לאותו דבר. מזה יכולנו לצמוח ולגדול. אף אחד לא היה טוב יותר מהאחר, רק שונה ממנו. זה רעיון שאני חושבת שבארץ הקודש מעט קשה לנו לקבל. העובדה שמישהו שונה מאיתנו לא הופכת אותו לטוב יותר או טוב פחות מאיתנו. שונה ושווה. ואם נשכיל להתבונן בדבר, נוכל ללמוד המון מהשוני הזה.

לא כולנו צריכים להיות אותו דבר, לפעול אותו דבר או להאמין באותו דבר כדי להיות שווים. אפשר לכבד את ההבדלים בינינו ולנסות לראות איפה אנחנו תורמים זה לזה מבחינת הצמיחה האישית שלנו. האתגר הוא שמצמיח.

בתקופה האחרונה, ובעיקר בשבוע האחרון, אנחנו שומעים יותר ויותר סימון של מגזר מסוים שלכאורה אינו נושא בנטל במדינה. יש קבוצה של אנשים הממוקדת בהפלת הממשלה (עניין לגיטימי לאופוזיציה), המשתמשת בכל הטכניקות הכי נמוכות כדי לפלג, כדי להפריד ולמשול, כדי לזרוע כאוס בחברה הישראלית (וזה כבר לא לגיטימי).

במקום להציג טיעונים מבוססים נגד חוק מסוים הם מסמנים קבוצה ויוצאים נגדה כאילו אם לא הייתה הקבוצה הזו, היו נפתרות כל בעיות העולם, או לפחות כל הבעיות בישראל. אין דבר רחוק יותר מהאמת, כמובן. כל אחד ואחד בישראל הוא ייחודי וחשוב להמשך הקיום שלנו. עד כדי כך, וכן, גם מי שאנחנו ממש לא מסכימים איתם ולעיתים מתפוצצים כששומעים אותם מדברים. זה העניין בחופש הביטוי. להיות מסוגלים לשמוע ולהבין שלא נסכים עם כולם, אבל בהחלט נכבד את כולם. ממש כמו במשפחה.

האם אותם חרדים לא ראויים לכבוד מינימלי של בני אדם התורמים לחברה? נכון, לא כולם תורמים כמו החילונים שמתגייסים לצבא, אבל גם החילונים לא כולם תורמים בהיבט הרוחני לעם ישראל כפי שתורמים החרדים בלימוד התורה. וכן, יש בעיות עם זה, ויש מי שלא באמת לומדים, אבל יש בעיות גם עם חילונים משתמטים שלא משרתים בצבא. בכל קבוצה יש קצה שלא עושה בדיוק מה שאמורים לעשות. האם זו סיבה לסמן את כל הקבוצה? ודאי שלא. האם החרדים טובים יותר או יהודים יותר מהחילונים? ודאי שלא. האם החילונים טובים יותר או תורמים יותר מהחרדים? ודאי שלא

כמה מבני המשפחה שלי ואני ממש לא מסכימים על פוליטיקה. אני בימין, חלקם במרכז-שמאל. הם מגדירים את עצמם חילונים, ואני לא אוהבת הגדרות. אנחנו נתווכח, נדבר, נשמע ולא נסכים, אבל לעולם לא ניתן לזה להפריע ליחסים הבינאישיים שלנו. אני בטוחה שרבים חווים את אותם דברים במשפחות שלהם. יש לנו שמאלנים, ימנים, חילונים גמורים לצד מסורתיים. כמו עם ישראל: כל האפשרויות קיימות ומתקיימות בשלום זו עם זו. האם לא הגיע הזמן להניח את האיבה ולהתקדם?

האם אותם חרדים לא ראויים לכבוד מינימלי של בני אדם התורמים לחברה? נכון, לא כולם תורמים כמו החילונים שמתגייסים לצבא, אבל גם החילונים לא כולם תורמים בהיבט הרוחני לעם ישראל כפי שתורמים החרדים בלימוד התורה. וכן, יש בעיות עם זה, ויש מי שלא באמת לומדים, אבל יש בעיות גם עם חילונים משתמטים שלא משרתים בצבא.

בכל קבוצה יש קצה שלא עושה בדיוק מה שאמורים לעשות. האם זו סיבה לסמן את כל הקבוצה? ודאי שלא. האם החרדים טובים יותר או יהודים יותר מהחילונים? ודאי שלא. האם החילונים טובים יותר או תורמים יותר מהחרדים? ודאי שלא, ולא אציין כדי לתמוך בטיעון את כל ארגוני החסד שהחברה החרדית מפעילה.

השבוע הגיע ישראל פורש, ראש עיריית אלעד, להתראיין בחדשות ערוץ 13. לדבריו הובטח לו פאנל עם פוליטיקאים, אך כשהגיע הופתע כשהתבקש לשבת בפאנל בין השאר עם נגה ניר נאמן ורחל עזריה מתנועת דרכנו (לשעבר V15). פורש לא הסכים להפרת ההסכם ובחר שלא לשבת בפאנל. חדשות ערוץ 13, ניר נאמן ועזריה בחרו להפוך את זה לעוד עניין שבשלו אפשר לסמן את החרדים, והשתיים אף העלו תמונה לטוויטר, משל היו המלאכיות של צ'רלי ונלחמו בהדרת הנשים של החרדי.

פורש מצידו הכחיש כמובן את העניין, ואפשר לראות בתמונות ישנות שאין לו שום בעיה לשבת ליד נשים כשהוא מבין את השיח שייערך ולא מפתיעים אותו. אחרי שהבנו שזה סתם סיבוב יח"ץ שניסו לעשות על הגב של ראש העיר, יש לשאול שאלה לגיטימית: האם אותה התנהלות הייתה מקובלת כלפי אדם מוסלמי? מסופקתני. כולם היו עוברים לדום מתוח לשמע כל בקשה של מי שאינו יהודי חרדי. וזה עצוב.

אם אנחנו רוצים לעבור למצב שיש בו שלום בתוכנו, אנחנו צריכים קצת פחות לחפש את החסרונות של האחר, קצת יותר להתבונן ולמצוא את הטוב שבו ובשוני שבינינו. העיסוק האינסופי בשאלה איך הצד השני מקלקל לי ולמה אני עושה יותר ולכן שווה יותר לא נכון ובעיקר מביא אותנו למקום לא טוב. לא נסכים על הפוליטיקה, וזה אפילו מבורך. אך אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם. הגיע הזמן.