מתכון לפסח

1.

היינו השנה בשבת הגדול אצל ההורים שלי בהרצלייה. בשבת בבוקר עברנו ליד בית הספר היסודי לב טוב שבו למדתי, ופגשנו אימא של מישהו שלמד שכבה מעליי. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה, אבל בתוך שנייה היה ברור שיש לנו איזה מכנה משותף בסיסי, שאנחנו מכירות מפעם. החל מזיכרונות מהטקסים שהיו ברחבת בית הספר, דרך צוות המורים ועד לקיוסק שהיה מול בית הספר ונסגר מאז.

אחר כך, כשדיברנו על פסח בסעודת השבת, חשבתי פתאום שזה כמו במפגש הקטן עם האימא הזו, רק בענק: למעשה, כל עם ישראל כבר מכיר זה את זה, כי הרי כולנו היינו שם ביחד, ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני.

לכן, לפני כל העצות והתוכניות לליל הסדר, צריך לזכור את העיקר: זה לילה שבו יש לנו הזדמנות לנער את האבק ולהיזכר בחוויה משותפת שצרובה לכולנו עמוק־עמוק בנשמה. היא מקשרת אותנו לכל הדורות שכבר לא איתנו ולכל הדורות שעוד יבואו, וכמובן לכל העם שלנו כיום. זה מפגש מחזור מרגע יציאת מצרים, מחג הפסח הראשון, ועד היום. זה בית הספר שבו למדנו ביחד את הדברים הכי חשובים.

2.

כבר בירכתם את ברכת האילנות בניסן? עוד לא? הרב איתמר חייקין יצא עם תלמידיו לברך וחזר עם התובנה החשובה הבאה:

"יש מוות קליני ויש מוות פסיכולוגי. מוות שיכול לפקוד את האדם גם כשהוא עדיין חי. זה קורה כשאדם מאבד את הרגישות ואת ההתרגשות, לא רואה את היופי של הטבע ואת הקסם של החיים. חז"ל אומרים: 'רשע בחייו חשוב כמת, מפני מה? כשרואה חמה זורחת ואינו מברך 'ברוך יוצר המאורות', חמה שוקעת ואינו מברך 'מעריב ערבים', אוכל ושותה ואינו מברך, אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר'. על פי חכמינו זו לא אדישות, יש בזה רשעות! רשעות גם כלפי עצמו, כלפי חייו שמתפספסים ככה, בלי לשים לב לשמש שזורחת ולחמה ששוקעת. זוהי כפיות טובה לא לראות את כל הטוב הזה ולא להודות עליו. בחודש ניסן, רק פעם בשנה, רק באביב, יוצאים לומר את ברכת האילנות. רצוי לא לדחות אלא לעצור רגע במרוץ של עבודה, לימודים וסידורים, לצאת אל הטבע או אפילו אל פיסת טבע שבה יש שני אילנות פרי, להתבונן ולברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם. כל כך יפה וכל כך פשוט. ואז, אם ישאלו אותך, כמו בשיר של אהרון רזאל: מה עשית היום? תוכל לענות: היום דווקא בירכתי את ברכת האילנות. דווקא היום, באמצע הריצה המטורפת, זכרתי לעצור ולהתבונן".

3.

אלה עלולים להיות ימים של מתח, תורים, צעקות ומריבות. השבוע ציינו את יום פטירתו של הרמב"ן, מגדולי ההוגים והפרשנים של עמנו, שהותיר לנו גם את 'איגרת הרמב"ן', צוואה רוחנית שכתב לבנו, ושהוא ממליץ לקרוא לפחות פעם בשבוע. הנה כמה עצות מעשיות מתוכה:

• "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינו: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ".
• "וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת".
• "וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד".

דיבור רגוע, ענווה, כבוד כלפי הזולת באשר הוא, בריחה מן הכעס. בימים שבהם מתפרסמים הרבה מתכונים, גם זה מתכון לפסח.

4.

בחול המועד פסח מצוין יום פטירתו של הרב שלמה וולבה, המחנך, הכותב, המשגיח המיתולוגי בעולם הישיבות. הנה קטע שלו על חינוך ילדים, שרלבנטי במיוחד לימות הפסח המשפחתיים. הכול הכול נצרב בנו בשנים האלה, ולכן, אף שחם ומתיש, שווה להשקיע. זה טקסט מתוך ספרו המפורסם 'עלי שור':

"רוב מידותינו התגבשו בילדותינו. כאשר השכל מתבגר באדם, בערך בגיל שלוש־עשרה, הוא מוצא לפניו תכונות ומידות מגובשות. אשר על כן נקרא השכל בקהלת 'ילד מסכן וחכם', שהוא הצעיר שבכוחותינו. הרוצה לדעת עצמו אל נכון – מוכרח לדעת ילדותו. המרענן בזיכרונו משחקיו ודמיונותיו הראשונים, התחלותיו במחשבה ובהתמצאות בעולם, פחדיו ואהבותיו בשנות חייו הראשונות – מקבל בזה לידיו את המפתח העיקרי לידיעת עצמו. הוא גם ייווכח לדעת עד כמה רשמי ילדותו מהווים גורמים רציניים בחיי נפשו עד היום הזה, ועל ידי זה לא רק ידע, אלא גם יבין את עצמו. השוכח ילדותו – כיצד ידע ויבין עצמו?"

5.

כל שנה זה מפתיע אותי מחדש: מייד אחרי כל הדרמה של ליל הסדר ויציאת מצרים – מתחילים לספור. איזה פער אדיר בין האירוע הגדול לבין הספירה הקטנה, בין ה'וואו' לבין ההדרגתיות. היום הוא היום הראשון של ספירת העומר, ומדי יום בתפילה סופרים כך, במשך שבעה שבועות, יום ועוד יום, עד לחג השבועות, חג מתן תורה.

יש פה מנגנון מעניין: ביום הראשון יוצאים מעבדות לחירות, וביום האחרון מקבלים את התורה. הפרשנים קוראים לנו לשים לב שאומנם קיבלנו חופש אדיר, אבל חופש הוא לא מספיק, אנחנו נדרשים למלא אותו בתוכן. ויקטור פרנקל (ניצול שואה, מחבר הספר 'האדם מחפש משמעות') כתב שבארצות הברית צריך להקים לא רק את פסל החירות, אלא גם את פסל האחריות. ערכי החופש חשובים, אבל אחרי שיצאנו משעבוד – מה הלאה? מהי הזהות? מה הערכים החדשים שאליהם אנחנו כן מחויבים? בהמשך לדברי ויקטור פרנקל, אפשר אולי לטעון שאם חג הפסח הוא חג החירות, חג השבועות הוא חג האחריות.

ספירה נעימה. שבת שלום.