מפקד העיר העתיקה

בשבוע שעבר סיפרנו על התגייסות תלמידי ישיבת מרכז הרב לשורות ההגנה בעקבות מאורעות תרפ"ט. התמקדנו בדמותו של הרב יעקב ז'ולטק, תלמיד הישיבה, ששימש מפקד בכיר בהגנה ואחר כך היה הרב הראשון של פיקוד צפון.

השבוע נספר על חברו לספסל הישיבה, ר' שמעון אגסי, שהתגייס אף הוא להגנה.

ימי נעורים

רבי שמואל מנחם מנדל אגסי, מיקירי ירושלים, נולד בירושלים העתיקה בשנת תרמ"א. הוא היה בנו של חכם יצחק אגסי, מחשובי חכמי בבל, ונכדו של חכם שמעון אגסי, שעלה ארצה מבגדאד והיה מדמויות הפאר של ירושלים. רבי שמואל קרא לבנו בשמו של סבו – שמעון.

כאשר היה שמעון ילד צעיר, בראשית מלחמת העולם הראשונה, גירשו טורקים את משפחתו לאלכסנדרייה. בתום המלחמה, אחרי ארבע שנות גלות, שבה המשפחה לירושלים העתיקה. בפרעות תרפ"א הם נאלצו לעזוב את ביתם שבין החומות, ועברו לגור בשכונת בית ישראל.

בשנת תרפ"ה נכנס שמעון ללמוד בישיבת מרכז הרב, יסודה של הישיבה המרכזית העולמית, שהוקמה שנים אחדות קודם לכן ועדיין הייתה בשלבי התפתחות. באותה תקופה למדו שם ר' חיים הוטנר, ר' הלל ליברמן (מייסד 'בית יעקב' בארץ), ר' טוביה בן פזי, ר' רפאל הכהן קוק, הרב שלום נתן רענן ועוד תלמידים נבחרים שהיו לימים למאורות בישראל.

"בימי המאורעות [תרפ"ט] היה נרעש ונסער, מוכן לחרף נפשו להצלת האחים הנתונים בסכנה. הוא התקרב בימים אלה אל אנשי ההגנה"

"שמעון אגסי היה הראשון שהגיע לדרגת פיקוד חשובה, והוא עמד בקשר עם הרבנות בכל שאלה שנתעוררה"

התגייסות להגנה

בזיכרונות שהותיר אחריו סיפר ר' שמעון אגסי על גיוסו להגנה ועל הקמת הפלוגה הדתית: "ראשיתן של הפלוגות הדתיות בהגנה בירושלים באה אחרי מאורעות תרפ"ט. הטבח בחברון, בצפת ובמוצא גרם להתעוררות גדולה בירושלים ושורות ההגנה החלו להתרחב. ההתעוררות הגיעה גם אל תלמידי ישיבת 'מרכז הרב', שאני הייתי מתלמידיה. הייתה תסיסה גדולה בין תלמידי הישיבה שרצו להצטרף לשורות ההגנה".

באישורו של הרב קוק הצטרפה קבוצה מתלמידי מרכז הרב לשורות ההגנה בעקבות פרעות תרפ"ט. בתלמידים ששימשו מפקדים בהגנה בירושלים היו ר' שמעון אגסי, ר' חיים הוטנר (גיסו של הרצי"ה) ור' יעקב ז'ולטק.

גם באברכי הישיבה, שנשאו בה תפקיד הוראה, היו שהתגייסו. גם הראי"ה קוק, שעמד בראש הישיבה, השתתף כפי יכולתו בעשייה הביטחונית. רחל ינאית בן צבי, ממייסדי ההגנה, סיפרה: "בימי המאורעות [תרפ"ט] היה נרעש ונסער, מוכן לחרף נפשו להצלת האחים הנתונים בסכנה. הוא התקרב בימים אלה אל אנשי ההגנה, הוא היה מיסב בישיבות בענייני ההגנה בוועד הלאומי".

האתגרים הרוחניים

האימונים שעברו בני הישיבה בהגנה נערכו בדרך כלל בשעות הערב, בתום שעות הלימוד הרשמיות בבית המדרש, כדי שלא לפגוע בלימוד. ואף על פי כן התנגדו הרבנים בישיבות היישוב הישן בירושלים שתלמידיהם יעסקו בפעילות מבצעית זו. הם סברו שהיא עלולה לפגוע בלימודם או באווירה הישיבתית שבה הם גדלים בעקבות השתלבות בארגון. לעומת זאת רוב תלמידי ישיבת מרכז הרב הצטרפו להגנה. הם ראו הכרח חיוני לעבור אימוני נשק ולהיות מוכנים ליום פקודה.

מעורבות בחורי ישיבת מרכז הרב בארגון חשפה אותם להוויה חילונית שלא הורגלו אליה בין כותלי בית המדרש, ועל כן לא הייתה מובנת מאליה. תלמיד הישיבה יונה בן ששון (לימים פרופ' ומרצה לפילוסופיה), שהצטרף אף הוא לשורות ההגנה (בשנת תרצ"ה), סיפר: "חרגנו מן המסגרת המוסדית-דתית של הישיבה והשתלבנו ב'ארגון' שסגנון הוויתו היה לא מסורתי. האווירה בסגל הפיקודי וביחידות הצבאיות היה בה ריח של צבא: סגנון מחוספס, הקלת דעת בדברים שבמוסר, והערכה לכוח וליכולת הפיסית".

בשנת 1954 פרסם ישעיהו ליבוביץ את מאמרו 'דת ישראל נגד מדינת ישראל?', ובו תקף את היהדות הדתית, ובפרט את הרבנים וראשי הישיבות, במיוחד על השתמטותם מהעשייה הביטחונית בתקופת המנדט. בתגובה פרסם הרב משה צבי נריה את המאמר 'כנגד הקטרוג', וזה פורסם בכמה עיתונים, ובו הוכיח שההאשמה מופרכת.

בדרך אגב סיפר הרב נריה במאמר זה: "שמעון אגסי היה הראשון שהגיע לדרגת פיקוד חשובה, והוא עמד בקשר עם הרבנות בכל שאלה שנתעוררה וקיבל תשובות ברורות. כך נמשכו העניינים כל זמן שההגנה הקיפה מועטים, והייתה דבר שבהתנדבות". הרב נריה התגייס אף הוא להגנה, כפי שסיפרנו בשבוע שעבר.

הקמת פלוגות דתיות

על ההתלבטות המרכזית שעמדה בפני המתגייסים סיפר שמעון אגסי בזיכרונותיו: "בין תלמידי הישיבה שביקשו להתגייס לשירות ההגנה נערכו וויכוחים אם להקים פלוגות דתיות או להתפזר בפלוגות האחרות. מצד אחד לא רצינו להסתגר ולהתבדל מכלל החברים בארגון, וחשבנו שעל ידי פיזורם של החברים הדתיים ימנע בגללם חילול שבת באימונים אשר בשורות הארגון; אך מצד שני היה חשש שכבודדים לא ימצאו את מקומם וחברים שיפוזרו בין הפלוגות עלולים לאבד את זהותם. מה עוד שהיו בעיות קשות של אימונים בשבת ושל סידורי כשרות. לאחר בירור יסודי של הבעיה נוכחו לדעת כי הדרך הטובה והעדיפה היא בכל זאת הקמת יחידות דתיות.

"בפגישה עם מפקד המחוז יעקב פת העליתי את הרעיון של גיוס קבוצות דתיות בפיקוד של מפקדים דתיים. מצאתי אוזן קשבת להצעה זו, וביחוד לאחר הפילוג של ארגון ב' (=האצ"ל) בשנת תרצ"א, כשכל ארגון מעוניין היה בהרחבת שורותיו. נתקבלה הסכמה עקרונית לארגן קבוצות דתיות. דאגתי לכך שחברים דתיים יוכשרו כמפקדים. הראשונים לכך היו חיים הוטנר ויעקב ז'ולטק".

יכול להיות ההפך

באותם ימים נפגש מפקד המחוז יעקב פת עם ראש הישיבה הרב קוק. וכך סיפר המפקד: "בין החברים הדתיים בירושלים בלט שמעון אגסי מהעיר העתיקה, רב ומורה שגמר קורס מפקדים. היה המפקד בעיר העתיקה וטיפל בגיוס אנשים מהחוגים הדתיים, ביניהם גם תלמידי ישיבת מרכז הרב קוק. אותו זמן, עקב פעולת הגיוס, פרץ בין כתלי הישיבה ויכוח עז על השאלה המותר בכלל לדתיים לשתף פעולה עם בלתי דתיים, ומה עוד – להתאמן בשבתות ובחגים. רובם נמנעו מלהצטרף לארגון שמא חס וחלילה יגיעו על ידי כך לחילול שבת וכיוצא בזה. דבר הוויכוח הגיע לאוזני הרב קוק והוא הזמין אותי אליו לשיחה.

"באתי אליו והוא פתח ואמר שהוא מחייב את עצם ההגנה וכי לדעתו ההגנה דוחה שבת. אולם רוצה הוא לדעת אם אמנם אין להימנע מלקיים אימונים דווקא בשבת. ניסיתי להסביר שחוסר הזמן הוא בעוכרינו ומשום כך הכרח הוא לנצל כל שעה פנויה ולהתאמן בשבת וכן מטעמי זהירות בטוח יותר לאמן בשבת שכן תרגילי הספורט שהנוער נוהג לעשות בשבת עשויים לשמש הסוואה טובה לגבי השלטונות [הבריטיים].

"הרב הקשיב לדבריי ולבסוף אמר שעל אף הכל מבקש הוא ממני לאפשר אימונים נפרדים לדתיים בימי החול. כשהתחכמתי ואמרתי שאולי מוטב שבחורי הישיבה יהיו במחיצת האפיקורסים, וישפיעו עליהם לטובה, ענה הרב שנראה לו שיכול להיות ההיפך…

"בסופו של דבר הגענו לידי החלטה שז'ולטק ואגסי ישמשו מקשרים בינינו לבינו ויטפלו בגיוס הדתיים בקבוצות הדתיות, וכך היה. השניים ניגשו לגיוס, ארגנו את בני הישיבה בקבוצות נפרדות, וקבעו את האימונים ליום שישי במקום שבת".

טיולים במדבר וביערות

והוסיף פת: "הנהגנו שביום ל"ג בעומר יוצאים עם תלמידי הישיבה לאזור הר טוב להדלקת מדורות, ולמחרת עורכים אימון ומטווח במערת התאומים הסמוכה למקום". נוהג זה נמשך עד שנת תרצ"ו, ואז פסק בגלל המאורעות.

באופן כללי נהגו תלמידי הישיבה חברי ההגנה להסוות את פעילותם המחתרתית בטיולים ברחבי הארץ, כדי שהבריטים לא יחשדו. דוד רזיאל, בזמן היותו תלמיד בישיבה, ארגן טיולים בסביבות ירושלים, שכלפי חוץ נועדו להנאה ולהכרת הארץ, ולמעשה נועדו לאימונים קרביים בנשק חם לחניכיו בהגנה.

גם בשעות לימודם בישיבה נוצל הזמן לעיתים לאימונים. למשל, רזיאל נהג להתאמן בהפסקות הצהריים, בין הסדרים, באימוני כושר על כרעי מיטת הברזל בישיבה, כדי לחזק את שרירי כפות ידיו. אחרי שעזב את הישיבה היה רזיאל ממייסדי האצ"ל, ובסוף ימיו היה מפקדו. על אישיותו ופועלו אני כותב ספר בימים אלו, והוא יצא לאור אי"ה בקרוב.

מלחמת העצמאות

ר' שמעון אגסי השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בתש"ח והיה מפקד העיר העתיקה, שגדל בה בילדותו. במאמרו הנ"ל סיפר ידידו הרב נריה: "בימי מלחמת העצמאות פעל ר' שמעון אגסי לגיוס בני הישיבות בירושלים, כדי שיעזרו בפינוי האנשים מן העיר העתיקה, לכשתצליח הפריצה. בלילה הראשון הוא פנה לישיבת חברון, ובהסכמת ראשיה יצאו אתו 50 מבני הישיבה שהלכו ברצון למלא תפקיד חיוני ומסוכן זה. בלילה השני פנה לישיבת 'שפת אמת' של חסידי גור, ושוב יצאו אתו 30 מבני הישיבה שהיו מוכנים למלא כל צו וכל פקודה".

בחיי האזרחות שימש ר' שמעון אגסי מנהל בית ספר דורש ציון בירושלים, והעמיד תלמידים רבים.

הרב שמעון אגסי נפטר בשנת תשל"ח, והניח אחריו משפחה ענפה ומכובדת. חתנו הוא הסופר יעקב אבן חן (אדלשטיין) ז"ל. בנו של הרב שמעון הוא ר' נחום אגסי יבדלחט"א, מיקירי ירושלים, שזכיתי לשוחח עימו במסגרת הכנת המאמר.

על מצבתו של הרב שמעון אגסי נכתב: "פה נטמן הרב שמעון אגסי בן הרב שמואל מנחם מנדל ז"ל מילידי ירושלים ומיקיריה, תלמיד-חכם, מחנך ומרביץ תורה ברבים, ממייסדי הפלוגה הדתית בהגנה וממפקדיה".

(הדברים מבוססים על הספר 'חיים של יצירה' מאת הרב ד"ר יוחאי רודיק, על תולדות ישיבת מרכז הרב, ועל מקורות נוספים).

לתגובות: moshe.nachmani1@gmail.com