באחד מימי השבעה על הלל ויגל אמר אב שכול שהגיע לנחם את משפחת יניב: "אתם עוד תראו, הם ימסרו לכם דרישות שלום בכל מיני מקומות. זה יפתיע, זה ינחם, זה יקרה". "כמה שהוא ניסה להמחיש לנו, לא הבנו למה הוא התכוון", אומר האב שלום יניב.
כשסיימו את השבעה נסעו יניב ובנו צור, שעתיד לחגוג בר מצווה בקרוב, להכנסת הפרשיות לתפילין. "כשיצאנו ממפעל התפילין הבן שלי צעק לי 'תראה, תראה!' אני מרים עיניים ורואה שלט על בית הכנסת שעליו כתוב: יגל יעקב. שאלתי רבנים, והם אמרו לי 'אבן מקיר תזעק', יגל מסר לך דרישת שלום", מספר יניב.
הוא מוסיף עוד דוגמה: "כשהיינו בכותל מישהו ראה את אשתי ואמר לה: אני חייב לספר לך משהו על הלל. היא אמרה: הנה, הלל מסר לי ד"ש, אבל מה עם יגל? כמה דקות אחר כך פגש אותנו אדם וסיפר לנו ששמר על האוטובוס שעליו עלה יגל בדרכו ליום גיבוש. בשיחה עימו סיפר יגל על הלל אחיו ועל רשמיו ממנו.
"זו הייתה עוד דרישת שלום", מספר יניב בהתרגשות. "גם אני רוצה להגיד להם משהו, רק לא יודע איך להעביר אליהם את המסר. אנחנו שמחים בדרישות השלום הללו ומבקשים מהם שרק לא יפסיקו".
"כדאי לגנוז את המשפט הזה שא-לוהים לוקח את הטובים. זה נשמע ומרגיש כמו שא-לוהים דופק את הטובים, אז לא כדאי להיות טוב. כשלקחו לי את הילדים סיפרתי למישהו שזה מרגיש כמו פלוגה שעומדת לצאת חמשוש, ורגע לפני העלייה לאוטובוס המג"ד מתקשר ומבקש מהמ"פ להשאיר חייל אחד שבת. בלי הכנה מוקדמת או תיאום מראש. את מי המ"פ יבחר?"
אב על בנים
הריאיון עם שלום יניב מתובל בדמעות. ברגעים שקולו משתנק, עיניי מצטרפות ודומעות גם הן. כשהוא מתאר את הקשר עם ילדיו עולה לנגד עיניי תמונתם של הלל ויגל מביטים בעיניהם היפות אל המצלמה לבלי שוב.
ערב חג הפסח מזמן לנו אפשרות לשוחח על הקשר בין אבות לבנים דרך הקשר של יניב עם בניו הי"ד. "התורה מלאה בסיפורים ובתיאורים כיצד קשר בין משפחות מתרחש", מסביר יניב. "יש קו מנחה המתאר קשר בין אב לבניו: בין תרח לאברהם, בין אברהם ליצחק, בין יצחק ליעקב. התורה משקיעה בתיאור על ההמשכיות של הזרע והתולדות, ויש גם סיפורים על סיטואציות שאינן מלהיבות, כמו יעקב ועשו, יצחק וישמעאל, יוסף והאחים.
"מה שחשוב להבין הוא שבסיפורים הללו, בקשרים בין אבות לבנים, יש הרבה אנרגייה. הקשרים הללו מושכים המון תשומת לב, התורה משקיעה בזה המון תשומת לב, ללא ספק כדי להעביר את המסר שיש בקשר בין אבות לבנים משהו שצריך לפצח.
"אין דימוי מסקרן, מרגש ומחיה יותר מהדימוי של הקב"ה האב ואנחנו בניו", מוסיף יניב נדבך נוסף. "כשאנחנו מבקשים ממנו רחמים, אנחנו פונים אליו כרחם אב על בנים. בליל הסדר עיקר עניינו של יום זה הוא 'והגדת לבנך'".
"תאירו להם. אל תוותרו להם. אל תגידו 'זה בסדר שהוא קם מאוחר'. תאירו אותם וגם תעירו אותם"
את אשר יאהב יוכיח
"כדאי לגנוז את המשפט הזה שא-לוהים לוקח את הטובים", מבקש יניב. "זה נשמע ומרגיש כמו שא-לוהים דופק את הטובים, אז לא כדאי להיות טוב", הוא אומר, ומבאר את דבריו: "כשלקחו לי את הילדים סיפרתי למישהו שזה מרגיש כמו פלוגה שעומדת לצאת חמשוש, וכולם סיימו את מסדר הפלוגה, הכול מצוחצח, כולם על א', הגומיות בנעליים, התיקים מסודרים ולא שכחו כלום, ורגע לפני העלייה לאוטובוס המג"ד מתקשר ומבקש מהמ"פ להשאיר חייל אחד שבת. בלי הכנה מוקדמת או תיאום מראש. את מי המ"פ יבחר? את החייל המצטיין של הפלוגה. אחד שהוא יודע שלא יתמרמר, זה שיקבל את הגזרה בענווה כי הוא יודע שהוא יסתדר איתו. הוא לא ייקח את החייל שרגע לפני כן כמעט שכח את הנשק".
במשל הזה יש קשר בין החייל למ"פ. הם מבינים זה את זה. החייל מבין שמישהו צריך להישאר, אז הוא נשאר. זה נובע מענווה של החייל ומההערכה של המ"פ לחייל: אני מעריך אותך שאתה יכול להישאר ולעשות את תפקידך בשקט, בלי להיות ממורמר, בלי לקבול למפקד גבוה יותר ובלי להתסיס את כל הפלוגה.
אחרי הירצחם של בניו, אומר יניב, "הרגשתי אהבה כלפי הקב"ה, כי את אשר אוהב ה' יוכיח. כביכול ה' אמר לי: רק איתך אני מסתדר, ואם אקח ממישהו אחר, הוא ימרוד ויספר לאנשים דברים לא טובים. כמו אותו חייל שיספר דברים לא טובים על המ"פ ועל המג"ד ויקבול עליהם, וההורים שלו יתקשרו.
"לא קל להיות בתפקיד החייל המצטיין", אומר יניב. "זה צער מאוד גדול. אני לא יכול לתאר אפילו בגרגר מה עובר אב ששכל שני בנים. אני מגיע לברכת כוהנים, ואין לי את מי לברך. אני מגיע לקידוש בליל שבת, ואין לי על מי לשים את הידיים", הוא אומר, וקולו נשנק. "זו מלחמה יומיומית בין הרגש והצער לבין הבחירה להמשיך את החיים, בייחוד כשאני מרגיש שכולם ברחוב חיים נורמלי".
ילדים מתוצרת הארץ
"הילדים שלנו היו ילדים רגילים, כועסים ורבים, עושים גם שטויות, מבקשים הרבה סליחה ומתחילים מחדש, אבל כל אחד מילדיי היה מיוחד בתכונותיו והיו לו הרבה מעלות ודברים טובים.
"אל תצבעו את ילדיכם בשחור", מבקש יניב מההורים. "זה הרבה יותר מורכב. אולי הוא פנינה מהלכת, ואתם פשוט לא יודעים? אולי הוראות ההפעלה שאתם משתמשים בהן כדי לגלות אותו לא מדויקות לו? המשמעות של חנוך לנער על פי דרכו היא שיש דרך לכל ילד וילד.
"הלל ויגל היו ילדים שהם תוצר של ארץ ישראל, שמגלה את החיות של האדם. בחו"ל, בגלות, החיים היו מורכבים משחור ולבן, מאסור ומותר. בארץ ישראל החיים מורכבים יותר, ויש פה בירורים שיש לעשותם. וכשנעשים בירורים יש להשתמש בתכונות שלא השתמשנו בהן, כמו עזות דקדושא וחוצפה דקדושא. אלו תכונות שמתחברות לקדושה ויוצרות דבר גדול.
"בסוף השמינית יגל רצה לצאת למסע של אוטו ראלי. הלכתי בין הטיפות וניסיתי לשכנע, לדבר ולעודד אותו לוותר על זה. ידעתי שבישיבה לא יאהבו את זה. ובאמת כשגילו בישיבה שהוא הלך, כעסו עליו והעיפו אותו עד בירור אצלנו. בתוך הבירור הזה יישרנו קו עם הישיבה ואמרנו להם: אנחנו מסכימים עם מה שעשיתם.
"היה ליגל קשה שלא גיבינו אותו, והוא זכר לנו את זה. באחת השיחות האחרונות שלנו איתו חידדנו לו שכל מה שפעלנו היה כדי להגן עליו וכדי שיהיה לו טוב. אחרי השיחה איתנו משהו בזווית המבט שלו עלינו השתנה. באותם ימים אולי הוא לא ראה את זה, אבל אחרי זמן מה כשהתאמצנו להסביר לו את מה שקרה, הוא יכול לראות את זה בפרספקטיבה של זמן", מגלה יניב.
הוא מספר גם על הלל סיפור דומה: "לקראת סוף י"ב הלל עשה מעשה שובבות בישיבה, ובעקבותיו העיפו אותו ואמרו לו שיקבל את העונש החמור ביותר : לא לגשת למבחן הבגרות. הוא שוחח איתם וביקש שיוותרו לו ויאפשרו לו לגשת, ובדמעות אמר לי: הם לא מאשרים לי לגשת.
"אמרתי לו: אנחנו פה בשבילך. אומנם הרגשנו שהעונש לגיטימי מצידם, כי המעשה שעשה היה חמור מאוד, אבל מה שחשוב ביותר היה שנחדד ונדגיש לו שאנחנו בעדו. דיברתי עם הישיבה ואמרתי להם: אם תמנעו ממנו לגשת לבגרות, הוא יקפיד עליכם עד סוף ימיו. הכתם על היכולת שלו להסתכל עליכם בעין טובה יהיה הרבה יותר חזק, וזה ייצור נזק חינוכי הרבה יותר גדול". הם התרגשו מזה מאוד, וזה פתח את הפתח ליצור שיח שיש בו הרבה הקשבה", מסביר יניב.
"לא קל להיות בתפקיד החייל המצטיין. זה צער מאוד גדול. אני לא יכול לתאר אפילו בגרגר מה עובר אב ששכל שני בנים. אני מגיע לברכת כוהנים, ואין לי את מי לברך. אני מגיע לקידוש בליל שבת, ואין לי על מי לשים את הידיים. זו מלחמה יומיומית בין הרגש והצער לבין הבחירה להמשיך את החיים, בייחוד כשאני מרגיש שכולם ברחוב חיים נורמלי"
הצוואה של הלל ושל יגל
"לא תמיד ידענו מה הן הוראות ההפעלה לכל ילד. לא התביישנו להתייעץ, והייתה סוג של ענווה מצידנו לבוא ולהקשיב ולומר 'יכול להיות שטעינו' בדברים מסוימים.
"מאוד חשוב לי להדגיש שכשמשהו לא הולך עם הילדים חשוב שלא להתייאש ולא לזלזל. לפעמים אני רואה מגמה של עין לא טובה על ילד, ואני אומר חבל, זו נשמה א-לוהית. לא צריך לחכות עד שירדו מהארץ ויגאלו את הנשמה הא-לוהית שלהם בהודו או בקטמנדו, בואו ניגש אליהם כבר עכשיו. גלו כלפיהם רגישות והתייחסו אליהם באנושיות.
"כשבאים לנהל שיחה, עשו זאת בגילוי לב ובלי לפחד לשתף גם בהתמודדויות שעברו עלינו, שלא יחשבו שהבעיה הזאת קיימת רק אצלם, ואפשר גם לחפש ולמצוא פתרונות שמתאימים לכל אחד בפני עצמו. אם יש נער שקשה לו לקום בבוקר, אני לא בטוח שיש פתרון אחיד. אולי להשמיע מוזיקה טובה, ואז הוא יתעורר בשמחה? בוודאי אל תוותרו להם ואל תוותרו עליהם. לא להתייאש. לא לוותר על ההשכמה ולא לוותר על הקימה".
לאורך השנים, כשחיפשו בני הזוג יניב את המסילות המדויקות לליבם של הילדים, הם לא חששו מלגשת ולהתייעץ עם אנשי מקצוע שישפכו אור על המצב ויעזרו להם לגבש את הדרכים המתאימות. "לכל אחד יש אדם שהוא קרוב אליו, שהוא מחובר אליו והוא יודע לתת עצות. חשוב להתייעץ עם מי שיהיה לו מבט רחב ויראה את מכלול השיקולים מתוך הבנה שיש שביל זהב.
"כשלא מבינים תמונה שלמה זה עשוי לגרום לנזק", מבקש יניב ומוסיף בקשה להורים: "תאירו להם. אל תוותרו להם. אל תגידו 'זה בסדר שהוא קם מאוחר'. תאירו אותם וגם תעירו אותם. יגל היה קם מאוחר, והיו לו ייסורי מצפון על זה, כי מחשבותיו כי היו בשאיפה לקום מוקדם. אצל הלל ההתמודדות עם השכמות בבוקר פחות באה לידי ביטוי, אבל הוא תמיד התמודד, וגם לזה יש מעלה גדולה.
"אנחנו מגלים עכשיו שהלל ויגל השאירו אחריהם המון צוואות, והזיכרון שלהם חזק כל כך, שזה מעורר את האנשים לעשות דברים טובים. חשוב לי לבוא ולומר: תזכרו שאנשים רגילים הם צדיקים, וצדיק לא בהכרח צריך להיות עטוף בטלית ותפילין. הוא אדם רגיל, אבל מכוון לדברים שבקדושה. הילדים שלנו הם צדיקים שמסתובבים בינינו, ולפעמים אנחנו עלולים לקלקל אותם, כי כשאין מאור פנים למשל בעין טובה, יהיה קשה לגלות את צדקותם".
דרישה לביטחון
הנסיעה של משפחת יניב הביתה עוברת באותו המקום שבו נורו בניהם, שנסעו ברכב בליבו של הכפר שממנו יצא הרוצח. "אני לא יודע להסביר את זה, משום מה אפילו בפעמים הראשונות אחרי שקמנו מהשבעה ונסענו בכביש העובר דרך חווארה לא חשתי שום לחץ או חרדה או פחד. הכול בא לי בצורה כל כך טבעית, שברור שזו דרכי הביתה וממילא אסע בה, וזה טבעי בשבילי כמו שלנסוע על בגין טבעי למי שגר בירושלים. כביש חווארה הוא כמו בגין או טרומפלדור או ויצמן, ולכן באופן טבעי אני נוסע בו".
ובכל זאת חשוב ליניב להעביר מסר לממשלות ישראל על המצב בחווארה ובכבישי יו"ש: "באופן הכי פשוט צריך לדעת שאנחנו דורשים ביטחון בכבישים האלו לא כי אנחנו צריכים אותו, אלא כי מישהו מחויב לספק אותו לתושבים. כואב לי מאוד שיש הווה אמינא שצריך בכלל לצעוק ולהרים את הקול", אומר יניב בכאב על הדרישה המובנת מאליה. "זה צריך להיות בטבעיות של מדיניות הממשלה. לוודא ולדעת שכל תושב שרוצה לחזור הביתה או תייר שבא לטייל באזור, כל ילד שחוזר מהלימודים, חייבים לחזור בריאים ושלמים גם מבחינה ביטחונית וגם מצד תאונות הדרכים.
"יש מציאות שאני לא יודע איך לכנות, שאותם רשעים לא רק מתייחסים בזלזול לחיי אדם ויורים בנערים צדיקים וטובים, גם ההתנהגות שלהם בכביש מופרעת וחסרת אחריות. הם נוהגים ברכבים שהורדו מהכביש, גנובים, נוסעים ללא מספר רישוי, ואיש לא מקבל אחריות. אלו דברים שאינם מקובלים בכל הארץ, ולא צריך שיהיו מקובלים ביו"ש. אי אפשר לחלק בין יו"ש לבין מדינת ישראל; כולם צריכים לקבל את אותה בטיחות, וכואב לי לשמוע שאנחנו בכלל צריכים לבקש את זה. מעל הכול צריך לספק ביטחון, ואם קרה משהו, צריך לוודא שזה ייפסק לחלוטין. יש לעשות שינוי מהותי בתשתיות הכבישים ובמשטרה כדי לספק ביטחון".
"הלל ויגל היו ילדים שהם תוצר של ארץ ישראל, שמגלה את החיות של האדם. בחו"ל, בגלות, החיים היו מורכבים משחור ולבן, מאסור ומותר. בארץ ישראל החיים מורכבים יותר, ויש פה בירורים שיש לעשותם. וכשנעשים בירורים יש להשתמש בתכונות שלא השתמשנו בהן, כמו עזות דקדושא וחוצפה דקדושא. אלו תכונות שמתחברות לקדושה ויוצרות דבר גדול"
צער הפרדה
שוחחנו שעות אחדות אחרי שמשפחת יניב עלתה לקברם של הלל ויגל בתום שלושים ימי האבל על הבנים: "הצער של הפרדה עדיין קיים, אבל המעברים קצת יותר טבעיים", מפליא יניב לנתח את הניואנסים הדקיקים המתרחשים בנפשם. "אנחנו צוחקים הרבה ובוכים, וזה טבעי. כשאנחנו בוכים אנחנו בוכים באמת, וכששמחים – שמחים באמת.
"אנחנו בערב חג הפסח, ואני אומר שהשנה אני אברך את כולם בחג שמח וכשר, כי אם הוא יהיה שמח, הוא בטוח יהיה כשר", אומר יניב ומעניק לנו פרופורציה. "ברור לי שהחג יהיה מלא אור ושמחה, ואנחנו יודעים בדיוק, ללא ספקות, מה הקב"ה רוצה מאיתנו: שנהיה יותר טובים. הכיוון שלנו הוא לשם, בלי בלבול, שנחיה את החיים בשמחה ונגביר את האהבה והחסד שיש בעולם, ונצחק ונחיה, ואם נצטרך להיות קצת בצער ובגעגועים – נהיה".
האמונה של בני הזוג יניב שזורה בכל מילה של שלום. מהרגע הראשון שבו דיברו בתקשורת על הירצחם של הבנים, זה בלט מעל פני השטח: "אני חושב שהאמונה אינה משהו שכלי. אמונה לדעת שהכול מאיתו יתברך, לדעת שהוא משגיח על כל בריותיו ועל היהודים היקרים בפרט, שהוא מצוי ופועל – יכולים להיכנס בתורת השכל. אבל לדעת שאם הכול מאיתו, אין סיבה לכעוס ולהתעצבן ולהשתולל, זה כבר יותר אישי.
"יש הבנות שכליות ויש הבנות שקשורות יותר לפן הרגשי. הקב"ה מאתגר אותנו שנאמין לא רק בשכל אלא גם בלב. זה האתגר האמיתי שאנחנו עובדים עליו חזק, להמשיך את אותו קו בעוצמה לא פחותה".
