הציווי על בניית המשכן בפרשת תרומה מגיע מייד לאחר מתן תורה, כי הוא המשך ישיר של מעמד הר סיני. הקשר בין המשכן ובין מעמד הר סיני הוא עניין עמוק מאוד, וההתבוננות בקשר הזה היא צוהר להבין הן את מהות התורה והן את מהות המקדש ותכליתו.
נושא עמוק זה מבואר בדברי חז"ל במדרש בתחילת הפרשה, שבו הם מבארים את הסיבה לציווי על בניין המשכן וקושרים זאת למתן תורה. המדרש מלמד שהתורה משולה לבת מלך וישראל לחתן, ומתן תורה הוא החתונה שנערכה בבית המלך ובה נטלו ישראל את בת המלך, התורה. אומנם המלך אינו יכול להיפרד מבתו, ולכן מבקש שיבנו בעבורו בית, שידור בסמוך לחתן ולכלה, וכך לא ייפרד מהם לעולם.
דבר זה מלמד אותנו הבדל מהותי בין התורה ומעמד הר סיני ובין המשכן. במעמד הר סיני עם ישראל התעלה אל המרומים, אל 'בית המלך', ואילו במשכן – הקב"ה הופיע בממדי העולם הזה. במובן זה התורה היא ההוויה הרוחנית העליונה, סוד הנשמה במדורה העליון, ואילו המשכן הוא המשכת האור אל תוך גדרי העולם הזה.
במעמד הר סיני התגלתה השכינה בגילוי על עם ישראל, מתוך שעלו ישראל לגובהי מרומים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ההתגלות הא-לוהית הגלויה על הר סיני הייתה בחינת יציאה מגבולות העולם הזה אל שורש הנשמה במקוריותה העליונה. מתוך אותה הארה עליונה, שבה השיגו ישראל את רוממות הקודש וראו את כבוד ה' יתברך, בא הציווי להשכין את השכינה בתוך העולם הזה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). התורה והמקדש נערכים כנשמה וגוף. לאחר ההתוודעות לתוקף אורה של הנשמה במתן תורה, באה התביעה להופיע את אור הנשמה בחיי העולם הזה ולבנות גוף שיוכל להופיע דרכו את ממד הקודש העליון, בחינת הנשמה.
נראה להעמיק ולבאר שהמקדש מכוון לעבודת "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", שהיא החדרת האור לתוך החיים. במעמד הר סיני ניתנה התורה, שהיא בחינת חוכמה ודעת, שהם השגה גבוהה ומרוממת, אך עדיין יש צורך בהחדרת האמת בלב. ואף שבמעמד הר סיני עצמו הייתה גם יראה גדולה, שהיא בפשטות השבה אל הלב, מכל מקום היה זה לגודל המעמד, ובהיעלם האורות העליונים שבו ישראל למדרגתם הרגילה, והוא שאומר הקב"ה "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים" (דברים ה, כו)לכן ציווה אותנו ה' א-לוהינו "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט), כי באמת במעמד הר סיני נקנתה הידיעה, אך העבודה הגדולה מכאן ואילך היא עבודת ההשבה ללב.
זהו עניין המקדש, שמכוון להתקבלות התורה בתוך הלב שלנו. ההשבה אל הלב היא הציר המרכזי לכל פרטי המשכן. לכן היה בניינו מושתת על נדבת הלב, להורות שהוא מכוון כנגד ליבם של ישראל, ופועל לתקנו ולזככו ולהשיב אל קרבו את האמת של התורה.
התורה והמקדש הם בבחינת תורה ותפילה, שכן בית המקדש נקרא "בֵּית תְּפִלָּה" (ישעיה נו, ז). התורה היא חיי עולם, דבר ה' הבא אלינו ממרומים, ולעומת זאת התפילה נקראת "חיי שעה" (שבת י ע"א), הדיבור שלנו אליו יתברך (ראו עולת ראיה א, ענייני תפילה, עמ' יט–כד). לכל אחד מהם תפקיד חשוב מאוד בעבודת ה'. התורה היא הנצח, היא קבועה וקיימת ואיננה תלויה ברגש או בחוויה. לעומת זאת התפילה מבטאת את כיסופי הנפש אל ה' יתברך ובאה מתוך הצימאון של נשמות ישראל אל הדבקות.
התפילה היא עבודה שבלב, והתורה היא עבודה שבמוח. ללא תורה עלול הלב לתעות, "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה – גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט), וללא תפילה עלול האדם להישאר עם מוח ללא לב, חסר תבערת חיוּת אל ה' יתברך. בתורה מאיר האדם במוחו את אור הא-לוהות, אור התורה, אך כל יהודי צריך גם לעורר את ליבו ברשפי אש אל הצימאון לה', וזוהי עבודת התפילה.
הלב שוכן בתוך הגוף, לעומת המוח שהוא מלמעלה, בראש. הלב מרגיש את כל מה שעובר על הגוף, הוא מזרים לו את הדם ואת החיוּת. המוח הוא מרכז בקרה המנהל מלמעלה את הכול, אולם הלב הוא המבטא בפועל את החיים. בחורבן בית המקדש נפגע הלב, "כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ" (ירמיה ד, יח). בגאולת עולמים ישובו המוח והלב למקום אחד, ויוארו ויוקרנו ממקום שהוא נויו של עולם, להאיר פני תבל באצילות וקדושה עליונה. שנזכה!
