לפני כמה שבועות סיפרנו על רבי יעקב ברלין, אביו של הנצי"ב מוולוז'ין, שעלה ארצה בשנת תרי"ג (1853) והיה מראשי העדה בירושלים. אי אפשר להבין כראוי את מסלול חייו של בנו הנצי"ב, מקברניטי חובבי ציון, אם לא מכירים כדבעי את הביוגרפיה של אביו.
לא רק הנצי"ב הושפע מאביו רבי יעקב ברלין אלא עוד כמה מבניו, מנכדיו ומניניו של רבי יעקב. הם ספגו ממנו את האהבה לארץ הקודש, עלו אליה ומילאו תפקידים חשובים בבניינה וביישובה.
רבי זיסל שחור
אחד מנכדיו של רבי יעקב ברלין שהלך בדרכו היה רבי אלכסנדר זיסקינד (זיסל) שחור, אבי משפחת שחור הירושלמית, אשר רבים מבניה היו מעורבים בחיי הציבור בארץ, ואלפים מצאצאיו חיים בה כיום.
רבי זיסל שימש ראש ישיבה בעיר רוז'נוי. בשנת תרל"ו עלה ארצה והתיישב בשכונה החלוצית נחלת שבעה. הרב זיסל ואשתו רייזל היו בעלי בית מסחר גדול. הוא החזיק בשיטת תלמוד תורה עם דרך ארץ, שהייתה מקובלת בחוגים מסוימים בקרב יהדות ליטא. רבי זיסל היה ממונה כולל וילנה במשך כחמש עשרה שנה ונחשב לזקן המנהלים בוועד הכללי. נוסף על כך היה גבאי בחברא קדישא.
את בתו ליפשא חיתן ר' זיסל עם הבחור הנעלה ר' יצחק אייזיק מייזל, שנולד בווילנה בשנות התר"ך ועלה לארץ בילדותו עם זקנו ר' נחמן יהודה (יודיל) מייזל, ראש השוחטים בקהילת וילנה.
בשנת תרמ"ב נולד בן לזוג מייזל, ושמו בישראל נקרא יעקב אפרים זלמן. יעקב על שם סב-סבו, רבי יעקב ברלין. למגינת הלב, התייתם זלמן בילדותו. סבו, ר' זיסל שחור, אספו לביתו וגידלו כבנו.
קורותיה של אגודת אחוה הלכו ונשכחו עם השנים. המעשים שקרו בכוח האגודה גדולים וידועים, וחלקם קיימים עד היום, אחרי יותר ממאה שנה, אולם העושים במלאכה נותרו אנונימיים
תורה ועבודה
כבר בשנות חייו הראשונות הצטיין זלמן בנועם מידותיו ובכישרון התמדתו. מספרים כי כשהיה בן שבע כבר ידע את כל התנ"ך, ובהיותו בן תשע ידע כמה מסכתות של גמרא. הוא המשיך בלימודיו בישיבת עץ חיים ונחשב אחד המעולים שבחבורה. הוא קיבל סמיכה מאת רבו רבי אריה ליב רשקס זצ"ל, אולם לא רצה להתפרנס מהתורה אלא מיגיע כפיו.
בניסן תרס"ג נפטר זקנו ר' זיסל שחור. כמה חודשים לאחר מכן, בתרס"ד, עבר ר' זלמן מייזל עם משפחתו לגור ביפו. משפחת מייזל התגוררה בנווה צדק, ברחוב זרח ברנט 32. בתחילה עבד בחברה למסחר ברפואות שבעליה היה דודו ר' זאב שחור. אחר כך עסק במסחר עצמאי.
מעייניו היו נתונים להרחבת היישוב, להגדלת החקלאות ולפיתוח הפרדסנות. לשם כך נסע לחו"ל, יצר קשר עם בתי חרושת והיה הראשון שהביא לארץ את הזבלים הכימיים להשבחת הקרקע. ביוזמתו התחילו לגדל בארץ עלי טבק, תוצרת מקליפות תפוזים ועוד.
במאמציו נקנו קרקעות בג'בליה ונוסדה עליה השכונה הדתית-לאומית בית וגן, שהוקמה ברוח המזרחי. מייזל עמד בראש אגודת המייסדים. לימים הייתה השכונה לעיר ואם בישראל – בת ים. לזכרו ולכבודו של מייזל יש כיום בעיר בת ים רחוב על שמו.
מייזל היה פעיל בחיי כלכלה ציבוריים, והיה ממייסדי בנק קופת עם (ושימש מנהלו), בנק המזרחי ועוד. גם היה לו חלק חשוב בבחירת הראי"ה קוק לרבה של יפו.
אגודת הסתרים
ר' זלמן מייזל ושני חבריו ר' ישראל מאיר חודורובסקי ור' אליהו אהרן כהנא היו חברים בקבוצה חשובה ביותר בקהילת יפו בשלהי התקופה העות'מאנית, הרוח החיה באגודת סתרים שפעלה גדולות ונצורות לפיתוח היישוב בארץ. קורותיה של אגודה זו, שנקראה אחוה, הלכו ונשכחו עם השנים. המעשים שקרו בכוח האגודה גדולים וידועים, וחלקם קיימים עד היום, אחרי יותר ממאה שנה, אולם העושים במלאכה נותרו אנונימיים.
לתולדות אגודת סתרים זו נייחד אי"ה מאמר בעתיד, ובו נסקור את מעשיו החשאיים של מייזל הן באגודה זו והן בתחומים אחרים.
הקמת החינוך הדתי-לאומי
דבר אחד נציין מפעילותה של האגודה המסתורית: מייזל וחבריו באגודה הקימו את בית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ – תחכמוני. כל מערכת החינוך הדתית בארץ, על מאות מוסדותיה, נולדה מתחכמוני ובזכותו של מייזל. הדרך התורנית-חינוכית של תחכמוני שיקפה את האידאולוגיה של מייזל עצמו, שספג מזקניו, ושל חבריו באחוה.
כיצד הוקם תחכמוני? בתחילה היה בעיר יפו רק תלמוד תורה שערי תורה, אך הוא לא השביע את רצון ההורים שרצו לחנך את בניהם בחינוך חרדי מודרני שבנוי לפי תוכנית לימודים מסודרת: תנ"ך, דקדוק, כתיבה, משנה, גמרא וכו'. אז נדברו יחדיו ראשי אגודת אחוה והחליטו לפתוח חדר שבו יגדלו הילדים על ברכי חינוך תורני לצד לימוד חוכמה ומדע. הרב קוק, הגם שעמד בראש מוסד שערי תורה, עודד את הקמת תחכמוני וליווה את המוסד בשנותיו הראשונות.
זמן קצר אחרי ייסוד בית הספר פנה הרב ד"ר יוסף זליגר מגליציה לרב קוק בשאלה: אם יעלה ארצה, האם ימצא עבודה במקצוע החינוך? הרב הציע לוועד להזמין את הרב זליגר למנהל, והוא שקבע את שם המוסד: תחכמוני.
תוכנית הלימודים הקיפה את כל שנות הלימוד לבני שלוש עד עשרים ואחת והתחלקה לחמש תחנות: גן הילדים, בית מקרא (חמש עד תשע), בית משנה (מתשע עד שלוש עשרה), בית תלמוד (משלוש עשרה עד שבע עשרה, מעין ישיבה תיכונית), ובית מדרש – משבע עשרה עד עשרים ואחת. בפועל התגשם רק חלק קטן מתוכנית הלימודים השאפתנית, ובכל זה היה בו חידוש גדול.
המוסד התפתח במהירות, ומרבית ההורים שלחו את בניהם ללמוד בתחכמוני, ובהם אף מהמשפחות המיוחסות ביישוב הישן.
פדיון שבויים
בזמן מלחמת העולם הראשונה, בייחוד בזמן הגירוש של יהודי תל אביב יפו, עסק ר' זלמן בהצלת היישוב. הייתה אז בעיה גדולה שעמדה על הפרק בקשר לצעירים שברחו מהגיוס לצבא הטורקי. רובם היו בני ירושלים, ובשל בריחתם מביתם הם סבלו חרפת רעב. מייזל דאג להם והגיש להם עזרה ותמיכה בחומר וברוח. הוא גם הצליח להשיג תעודות שחרור לכמה מהם.
הוא גורש מיפו והעביר את דירתו לפתח תקווה, ושם המשיך את פעולותיו ביתר שאת. יומיום היו אוכלים על שולחנו עריקים מסכנים, והוא החביא אותם בכל מיני בתים במושבה כדי שעין השלטונות הטורקיים לא תאתר אותם. היו תלמידי חכמים צעירים שסכנת נפשות ריחפה מעל ראשם, ומייזל פעל להעברתם אל מעבר לים.
הקמת המזרחי
כאשר שחררו הבריטים את מרכז הארץ היה מייזל היחיד בעסקני תחכמוני שחזר לביתו שבתל אביב, עם גולים רבים, ופעולתו הראשונה הייתה לפתוח את תחכמוני ואף לשכלל את פעילותו.
באותם ימים הוא ניגש לארגן את פעילות המזרחי בכל הארץ, ועמד בראשה. בבחירות הראשונות לוועד של קהילת יפו–תל אביב נבחרו שלושים ושניים צירים, שעשרים ושמונה מהם פעילי המזרחי!
מייזל החליט לפרוס את חסות המזרחי על רשת בתי הספר החרדיים נצח ישראל, שהיו במצב כספי רעוע. באותו זמן הקים את הוועד המפקח של החינוך המזרחי בארץ, ומסר בידו גם את הנהלת תחכמוני.
בליל הושענא רבה, כשהתאספו בבית הכנסת לומר תהלים בציבור, יצא ר' זלמן מייזל בדברי התעוררות ואמר: "רבותיי, הגיע הזמן לייסד בית ספר תחכמוני לבנות!" כולם הסכימו. בעלי היכולת הרימו תרומות נכבדות, ובו במקום נבחר ועד להקמת המוסד. בראש הוועד עמד ר' זלמן.
אהבת תורה ולומדיה
עשייתו הציבורית בשדה החינוך נבעה מאהבת תורה ומרצון לגדל נוער ירא שמיים וספוג בתורה. מייזל פעל רבות לחיזוק עולם התורה בארץ. הרב יעקב משה חרל"פ היה ידיד נעוריו של מייזל. הם למדו יחד בתלמוד תורה עץ חיים, ואחר כך בבית מדרש סוכת שלום בעיר העתיקה. לימים סיפר הרב חרל"פ: "לבו ייסר אותו על מצב לומדי התורה שבירושלים, שאינם מפורסמים כראוי להם בשמם ובגדלותם כמו תלמידי חכמים שבבבל. אז נתחבר לארגון החשאי [אגודת בני תורה] שהתייסד אז להרים כבודה ותפארתה של ארץ ישראל, ו[כבוד] תלמידי החכמים שנתגדלו בה, ויהי פועל רב בזה".
האגודה החשאית בני תורה, שמייזל היה מהראשונים שהצטרפו אליה, פעלה בשנים תרס"ד–תרס"ז להרמת כבודה של התורה בירושלים. על ידה נוסד 'בית ועד לחכמים', המרכז הרוחני לבני תורה, שהצמיח את רבני ירושלים של הדור הבא.
והוסיף הרב חרל"פ: "גם כשעבר ליפו ותל אביב, לא הסיח דעת מאנשי ירושלים, ופעל רבות לטובתם של הת"ת והישיבות ותלמידי החכמים המסתופפים בצילם".
כאשר נודע לר' זלמן מייזל שיש סכנה של סגירת בתי תלמוד התורה בירושלים, אסף את הסוחרים לטכס עצה, ובאותו יום שלח לירושלים 300 נפוליון זהב. מאז, לאורך שנות המלחמה, הוא שלח לירושלים מדי חודש סכומי כסף שאסף למען המוסדות. לימים העיד ידידו הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי שכל בתי תלמוד התורה והישיבות בירושלים התקיימו אז בסכומים ששלח ר' זלמן.
פעילות בקול דממה
עוד ידיד של מייזל היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. אחר פטירתו של מייזל כתב עליו במאמר: "רבות ומסועפות הן פעולותיו הנכבדות של המנוח הגדול, שייסד וטיפח הוא בעצמו או שהשתתף בהן בקול דממה דקה, ללא רעש של פרסום, כי נוסף על כל סגולות נפשו חונך במידת הצניעות". כאמור, זו הייתה לא רק מידתו של מייזל אלא גם רוחה ודרישתה של אגודת אחוה לפעול למען הציבור בחשאי ובצניעות.
זה היה המוטו של ר' זלמן מייזל לכל אורך חייו: "כל אחד צריך לדעת שלא נברא רק בשביל עצמו, למלא את האנוכיות שלו, כי אם לעזור לזולת". ואומנם כל חייו היו קודש למטרה זו, שרשרת ארוכה של מעשים טובים ופעולות המכוונות להיטיב לאחרים.
לזכרו של מייזל ומשפחתו יצא לאור הספר 'תהילתם לעדי עד' (תש"ע, 2010), מאת נכדתו שולמית היימוביץ (מייזל).
מקורות משפחתו של ר' זלמן מייזל, ממייסדי מערכת החינוך הדתי-לאומי בארץ וממקימי המזרחי בארץ, נטועים עמוק ביישוב הישן שייסדו תלמידי הגר"א. אהבתו לציון מקורה בהתעוררות לציון ששררה בווילנה. אם נרצה להתמקד בדמות ההשראה של ר' זלמן מייזל, נוכל למצוא אותה בסבא שאצלו גדל, ר' זיסל שחור, מראשי היישוב הישן, שחרת על דגלו את ערכי התורה, ארץ ישראל, העשייה הציבורית ופרנסה מיגיע כפיים.
