תורמים למדינה

השבוע, בשיפולי ההפגנה הגדולה מול הבית שלי, התווכח בקול בחור חרדי, רכוב על אופניו, עם אחת המפגינות שהחזיקה דגל גדול ועל חולצתה הכיתוב "נאמנים למגילת העצמאות". "אני הרבה יותר יהודייה ממך!" היא ענתה בלהט על הטיעון שלו שלא הצלחתי לשמוע, "אני תורמת למדינה הזו!" ומשהו נמס לי פתאום בלב.

כשראיתי את ההפגנה בבוקר ניסיתי להגדיר לעצמי אם אנחנו מתווכחים על משהו דתי, על משהו עדתי או על משהו דעתי, ובכל מקרה בשלושת הקריטריונים האלה אני בצד הלא נכון של ההפגנה. רק כששמעתי את המילים האלה, שנאמרו בכאב, הרגשתי שהוויכוח הוא על הפרשה שלנו בדיוק, פרשת התרומה לבית המשותף.

שוב ושוב חוזר בפרשה הפועל 'ועשית': "ועשית כפורת זהב… ועשית שניים כרובים… ועשית שולחן… ועשית את הבדים", אבל בדבר אחד התורה כותבת 'ועשו', כולם יחד: "ועשו ארון עצי שיטים".

המחלוקת היא מעל אותו ארון ברית. אנו מרגישים אותה בעוצמה כששני הכרובים "ופניהם אל הבית", בוויכוחים על הבית המשותף. אבל יש רגעים נדירים שבהם אנו מכפרים זה לזה דווקא כשאנו רבים מי יהודי יותר

"מפני מה נאמר בכל הכלים 'ועשית' ובארון 'ועשו'? אמר הקב"ה, יבואו הכל ויתעסקו בארון, ויזכו כולם בתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל מעט או שיכוון לדבר" (מדרש רבה).

התרומה למגילה המשותפת של העם הזה מודה שכל אחד יכול לתרום משהו. זה יכול להיות חומר, אבל זו יכולה להיות גם כוונה. כוונה שיעמוד הבית הזה, כוונה לתת משהו מכל הלב בעבור החברה שהיננו.

בשבת הזו ארצה בארצות הברית בכינוס השנתי של גדולי הרבנים שעוסקים בקירוב. שם התוודעתי עם השנים למושג האמריקני מאוד unaffiliated jew, שמשמעותו המילולית היא 'יהודי לא מחויב'. במידה רבה זהו כינוי רך בהרבה מהמילה חילוני, מפני שהוא לא מגלם התנגדות כלשהי, אבל נדמה לי שדווקא המושג חילוני מבטא את הקשר לבית. קשר מלא בכאב אולי, אבל קשר.

"ועל כן היו כל אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר משלימות החכמה, וצריך עדיין למלא חסרונו, כי עיקר החכמה, מאין תימצא? רק במי שחושב עצמו לאין וחסר, אבל לא במי שחכם בעיניו וחושב שהגיע לתכלית… ותכלית הידיעה, שלא נדעך" (כלי יקר, שמות כה, י).

האמות, המידות של הארון, חצויות ושבורות, שלא כמו בשולחן או במזבח. תורת העם הזה זקוקה לתרומת כולם, זו תורת האנשים השבורים כולם, שמבקשים לתרום את מה שהם יודעים ומבינים.

על הארון המשותף הזה עומדים שני כרובים: "כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב אחד מקצה מזה", אבל שניהם "פורשי כנפיים למעלה". המחלוקת היא מעל אותו ארון ברית. אנו מרגישים אותה בעוצמה כששני הכרובים "פניהם אל הבית", בוויכוחים על הבית המשותף. אבל יש רגעים נדירים, מכפרים, שבהם אנו מסוככים על הכפורת, מכפרים זה לזה דווקא כשאנו רבים מי יהודי יותר, מפני שיש כאן ערך שכולנו קשורים ומחויבים אליו. ברגעים האלה עומדים בענווה שני הכרובים "ופניהם איש אל אחיו".