אור גדול האיר

תכלית הבריאה היא להידמות לבורא. אנחנו צריכים לשאוף להיות במצב שבו אנחנו משפיעים לטוב על סביבתנו ובכך מגשימים את התכלית של אפס אגואיזם וקבלה לעצמי ומקסימום נתינה לאחר. זו עבודה מאתגרת, יומיומית, מרמת ההחלטות הקטנות ביותר ועד להחלטות חשובות יותר. אנחנו נופלים ומועדים לעיתים, אך חשוב להתבונן, לתקן ולזכור שאין רע יורד מלמעלה. הכול באמת לטובה. לא כסיסמה. הכול לטובה.

לפני עשרים וארבע שנים נפטרה אחותי, שרון ז"ל, לאחר שלחמה במחלה בגבורה תקופה ארוכה, והיא בת 8.5 בלבד. אני הייתי אז בת 17, ואני זוכרת את עצמי יושבת בגינה בבית הוריי וחושבת לעצמי: מה א-לוהים רוצה מאיתנו? לא ממקום של כעס אלא ממקום של התבוננות ובלי לדעת שאני עושה משהו שהיה די זר אצלנו בבית. ההתייחסות לא-לוהים אפילו במחשבה לא עלתה בראש של אף אחד במשפחה.

התחלנו ללמוד את פנימיות התורה לפני כמעט עשור, ו'בזכות' פטירתו של חמי, גיורא ססובר ז"ל, גיל החליט שהוא רוצה לומר עליו קדיש למקרה שזה עוזר לנשמה שלו. הוא תמיד מספר שחשב לעצמו: אילו אבא היה מבקש עזרה, הייתי מגיע מייד, אז אם זה עוזר, אני שם. הבעיה הייתה שהוא לא ידע איך עושים את זה

אפשר מצד אחד לקבל מדעית את המצב שבו הייתה ילדה, היא חלתה, ובעקבות המחלה היא נפטרה. ואפשר לנסות להבין מה בדיוק קרה וגם לזכור שיכול להיות שלא תהיה תשובה מיידית. לא תמיד כל התשובות מתקבלות בדיוק בזמן שאנחנו מבקשים לקבל אותן. חשוב רק להתבונן כל הזמן ולנסות לאתר את התשובות שאנחנו מחפשים.

להגיד לכם שאני יודעת בוודאות את התשובה על השאלה? לא. אין לי תשובה מוחלטת. אני מניחה שהנשמה סיימה את התיקון שלה והמשיכה הלאה. לנו מאוד קשה לקבל את זה, אבל כנראה היא באמת נמצאת במקום טוב יותר.

ואיך זה שאין רע יורד מלמעלה? בזכות שרון, שהייתה מעריצה מושבעת של גיל ססובר וביקשה לפגוש אותו בחדרה בבית החולים, אני הכרתי את מי שלימים נעשה בעלי ואב ארבעת ילדינו. נשמה אחת הסתלקה מן העולם, וארבע אחרות הגיעו. מי יודע, אולי זה היה חלק מהתיקון.

התחלנו ללמוד את פנימיות התורה לפני כמעט עשור, ו'בזכות' פטירתו של חמי, גיורא ססובר ז"ל, גיל החליט שהוא רוצה לומר עליו קדיש למקרה שזה עוזר לנשמה שלו. הוא תמיד מספר שחשב לעצמו: אילו אבא היה מבקש עזרה, הייתי מגיע מייד, אז אם זה עוזר, אני שם. הבעיה הייתה שהוא לא ידע איך עושים את זה, וגם לא ממש היה בית כנסת באזור שלנו.

אחרי תקופה של נסיעות חיפוש אחר בתי כנסת ולימוד של איך ומתי אומרים את הקדיש גילינו שיש לא רחוק מאיתנו בית חב"ד שמשמש בית כנסת. היום כבר יש בית כנסת ממש. אומנם לא בשכונה, אבל הוא בהחלט משמש את התושבים בה. גם זה, כשמתבוננים, מבינים שלולא הסתלקותו של גיורא ז"ל, ייתכן שהיינו ממשיכים בחיינו בלי שאנחנו יודעים מספיק על היהדות, על השורשים שלנו ועל מהות החיים שלנו כאן. השבוע התחלנו בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו של גיורא בן אברהם ססובר ז"ל.

בית הכנסת הזה של חב"ד שמחוץ לשכונה שלנו הוא בית הכנסת שלנו. אנחנו משתדלים להשפיע לטובה על הסביבה שלנו, ללמד ולהנגיש את היהדות כדי שיותר ויותר אנשים ילמדו ויכירו גם הם את השורשים שלהם. אני זוכרת שאחת המחשבות שהתרוצצה בראשי לאחר השיעור הראשון בפנימיות התורה הייתה למה אף אחד לא סיפר לי על העולם הזה. איך יכול להיות שחלפו כל כך הרבה שנים, ורק עכשיו אני מתחילה להכיר את המקום שממנו אני באה. זה לא היה צריך לקרות, וחבל שיש היום מי שעדיין אינם מכירים את השורשים הללו. ההיכרות הזו לא מכוונת להחזרה בתשובה אלא להבנה ולידיעה של נושא שכנראה רבים מדי אינם מכירים מספיק.

במועד ב' בבחירות 2019 מוקמתי די גבוה ברשימת ימינה לכנסת. אז בחר עיתונאי לעשות כתבה עליי ועל הנגיעה שלי בדת, הגיע לבית הכנסת ושמע מהרב עידו שלנו על החיבור בינינו, ובסוף הריאיון ערך בוחן פתע שבו הציג לי תמונות, ובין השאר את תמונתו של הרב דרוקמן זצ"ל. הפנים היו מוכרות לי כמובן, אך מתוקף היותי לא מהציונות הדתית, לא הכרתיו מייד אלא לאחר שאמר את שמו (את הרבי מלובביץ' אגב הייתי מזהה מייד). היום, לאחר ששמעתי על פועלו של הרב, אין לי ספק בכלל שבניגוד גמור להתנהלות של מי שבחן אותי, הוא היה מחפש את הטוב, מחנך ומלמד גם את מי שלא גדלו בעולם הזה של הציונות הדתית.

אור גדול הסתלק מן העולם בדיוק ביום שבו האיר מרב האור בחנוכייה, בזאת חנוכה, היום השמיני, שהוא מעל הטבע. יום שבו לכל אחד מאיתנו היכולת לקרב את הישועה שהוא זקוק לה, אפילו כזו שהיא מעל הטבע. הרב דרוקמן זצ"ל הסתלק מאיתנו ביום שבו יכולנו להרגיש את האהבה ואת האור בלב, וגם אורו ימשיך להאיר איתנו תמיד. לפי מה ששמעתי מהקרובים אליו, הדאגה לעם ישראל הייתה מהות חייו, ונראה שלא מש ממנה גם בעת הסתלקותו, ולא השאיר אותנו בחלל ריק וחלול. יהי זכרו ברוך.