גם עוז ציון התחיל בזכות בני נוער, בנים ובנות, שהבינו הרבה לפני כוחות הביטחון שאם הם לא יצאו לשטח, תשתנה המפה. תלאות, גירושים, חורפים קשים: והיום בגבעה הזאת יש תשתיות ונקלטות משפחות חדשות
"הם דוחקים אותנו ולא משאירים לנו שום מרווח", קונן חבר מועצת הכפר הערבי בריאיון לטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלשתינית. "הכפר נהיה מוקף בהתנחלויות, ונהיה בעוצר תמידי כמו כלא גדול, כמו עץ שאין לשורשיו לאן לצמוח ולהתפתח", תיאר בעגמומיות את המצב חבר מועצה אחר.
הריאיון הזה, שהעניקו בכירי הכפר בורקא בתחילת החודש האחרון לעיתונאי של ערוץ הטלוויזיה הפלשתיני, מסכם אולי בצורה הטובה ביותר את סיפורה של גבעה קטנה בחבל בנימין, שבאמצעות אסטרטגיה נכונה, נחישות והרבה מסירות והתמדה הצליחה לשנות את המשוואה: לא עוד השתלטות ערבית חסרת תקדים על השטחים הפתוחים וכנסי חירום בצד היהודי; הפעם האויב הוא שנכנס למגננה ומנהל מלחמת מאסף. הכירו את גבעת עוז ציון.
יסכה ליבר: "הייתי קמה בלילות ומכניסה יד מתחת לשמיכה של הבן שלי, שהיה בן חצי שנה, לבדוק שחם לו והוא בסדר. כשהייתי מעבירה שיעור בזום לתלמידות שלי והתחיל לרדת גשם, הייתי עוצרת, כי הגג היה עשוי מפח ופשוט לא שמעו אותי"
ניצחון ההתמדה
לעוז ציון הגעתי באחד הערבים בתחילת השבוע. הנסיעה למקום בשבילי היא "קפיצה לשכנים", שכן המרחק בין קצה שטחי המרעה של רמת מגרון לבתי עוז ציון אינו עולה על קילומטר אחד. רק הכפר בורקא חוצץ בינינו בינתיים.
בצומת גבעת אסף פניתי לעבר בית אל. חמישים מטר אחרי הפנייה שלט המוצב בצד שמאל מכוון את הנוסעים אל כביש הגישה לגבעה. נסיעה קצרה, והגענו אל ביתה של משפחת ליבר, שנבנה בפתח הגבעה. אחריו, בין העצים, מסתתרים בתיהן של שתי משפחות נוספות.
עד לפני כשנתיים היו מגורי משפחה בגבעה בגדר חלום רחוק. את הגבעה הקימו לפני קרוב לעשור פעילים מתנועת נחלה. בתחילה איישו את המקום גרעין של בחורים וגרעין של נערות בהפרדה, אך לאחר כמה חודשים עזב גרעין הנערות את המקום. כמה שנים לאחר מכן עזב גם גרעין הבחורים של ארגון נחלה, ובמקומו הגיעו נערים אחרים ואיישו את המקום במסירות שנים ארוכות.
התנאים בגבעה לא היו פשוטים כלל וכלל, אך הדבר שהקשה יותר מכול על המגורים במקום היה רדיפת המשטרה. בשנים ההן הוציאה לפועל מערכת הביטחון עשרות פינויים והריסות כנגד הגבעה, ערכה מאות פשיטות ומעצרים אלימים, החרימה ציוד בסיסי כמו מזרנים וכיסאות ואפילו רכוש אישי ותפילין.
הכול היה כשר בעיני מערכת הביטחון בדרך להשגת המטרה: סילוק הנוכחות היהודית מההר.
אך מתברר שהנערים בגבעה קורצו מחומר אחר, והרעיון של להרים ידיים ולהתייאש לא עלה בדעתם אפילו לרגע. ואכן, ההתמדה והנחישות ניצחו לבסוף. אחרי שנים ארוכות של התנכלות בלתי פוסקת נאלצו במערכת הביטחון להשלים עם קיומה של הגבעה.
להניח לה לגמרי? חס ושלום. אך הפשיטות והמעצרים התכופים פסקו, ואף מסעות ההרס נעשו שכיחים פחות ונתנו טיפה אוויר לנשימה לתושבי הגבעה. את השקט היחסי ניצלו הנערים חיש מהר לפיתוח התנאים בגבעה שיתאימו סוף סוף לקליטת משפחות. כעבור חצי שנה זה קרה: משפחה ראשונה עברה להתגורר בגבעה.
"הגענו לגבעה המשפחה הראשונה", נזכר יהודה ליבר, שמתגורר היום בגבעה עם אשתו יסכה ושני ילדיהם. "כנערים צעירים גם אני וגם אשתי היינו שותפים בהקמה של הגבעה, ואחרי רצח אהוביה סנדק, שטלטל את כולנו, הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו אקטיבי יותר, ולא רק לחזק מרחוק מדי פעם".
יסכה מספרת על תקופת ההתאקלמות בגבעה: "עברנו לגבעה עם תינוק בן ארבעה חודשים. התנאים לא היו קלים. חשמל עוד לא היה, וגם תשתית המים עשתה בעיות אחת לכמה ימים. כשהגענו לא היה בידוד ולא היה חשמל. אני די מפונקת, והיה לי קשה בתנאים האלה", היא מחייכת.
"הייתי קמה בלילות ומכניסה יד מתחת לשמיכה של הבן שלי, שהיה בן חצי שנה, לבדוק שחם לו והוא בסדר. כשהייתי מעבירה שיעור בזום לתלמידות שלי והתחיל לרדת גשם, הייתי עוצרת, כי הגג היה עשוי מפח ופשוט לא שמעו אותי. את החורף הראשון שלנו בגבעה בלי חשמל אפשר בהחלט להגדיר חוויה מאתגרת".
משפחת ליבר הצעירה לא זכתה לשבת בשלווה יחסית זמן רב, שכן השקט שנוצר לאחר שנים ארוכות נגדע באחת עם הקמת הממשלה האחרונה. שבוע וחצי לאחר הקמת ממשלת השמאל כבר מיהרו לעלות על הגבעה דחפורי המנהל האזרחי. "ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה התעוררנו בשעה ארבע לפנות בוקר כשמאות שוטרים מקיפים את הבית ומורים לנו להתפנות מייד. 'הבית הולך להיהרס', הודיע לנו קצין מג"ב כשהוא פוקד על חייליו לזרוק את כל הרהיטים שלנו החוצה ומסמן לשופל לעלות על הבית. זו הייתה חוויה קשה מאוד, אבל גם אותה עברנו, והנה אנחנו עדיין פה איתנים מתמיד", מצהירה ליבר.
מערכה בשתי חזיתות
במקביל להתמודדות עם התנאים הקשים ועם התנכלות מערכת הביטחון נאלצו בגבעה להתמודד כל השנים עם חזית נוספת שנפתחה מולם מצד הכפר בורקא הסמוך, ששילב זרועות עם הרשות הפלשתינית. הנוכחות היהודית על ההר לא מצאה חן בעיני בכירי הרשות הפלשתינית, ולדברי התושבים יש לכך בהחלט סיבה מוצדקת.
"הגבעה יושבת במקום אסטרטגי ביותר", מסביר ליבר. "היא חולשת גם על כביש 60 וגם על הכביש שמוביל לרמאללה, שהוא עורק התחבורה הראשי בבנימין והשומרון ליהודים וערבים. בעבר נעשו פיגועי ירי ואבנים משטח הגבעה לעבר רכבים יהודיים שנסעו בציר, אבל היום אנחנו פה שומרים על השטח.
"נוסף על סמיכות הגבעה לעורק התחבורה הראשי בבנימין", הוא מדגיש, "הרכס שעליו יושבת עוז ציון מוגדר בתוכניות הרשות הפלשתינית אחת מהנקודות שיש לתפוס וליישב לצורך יצירת רצף ערבי מלא בין רמאללה ליריחו, שתי הערים הערביות המרכזיות באזור. נוכחות יהודית ברכס עוז ציון בולמת למעשה את יישום התוכנית וקוטעת את הרצף המתוכנן. את העובדה הזאת, אתם יכולים לשער, לא קיבלו ברשות הפלשתינית בשמחה גדולה מדי".
ליבר מספר כי לאחר שהבינו בכפר בורקא וברשות הפלשתינית את החשיבות שבשליטה על הנקודה האסטרטגית, הם פתחו במערכה רבת זרועות כנגד הגבעה, והמערכה כללה אף פיגועים של ממש. "באחד הלילות חדרו מחבלים לגבעה והשליכו שישה בקבוקי תבערה לתוך הבית שישנו בו הבחורים. אחד מהם פגע ברגלו של אחד הנערים, ורק בנס הוא לא נפצע קשות. המחבלים נעצרו כעבור כמה ימים, אך הפכו לגיבורים בכפרם על ש'הפגינו גבורה כנגד המתנחלים'.
"מאז הובילו ברשות הפלשתינית התפרעויות רבות נגד הגבעה, שכללו הצתות, השחתה של מטעים חקלאיים וזיהום חלק מבורות המים בגבעה שמשמשים להשקיה ולטבילה על ידי שפיכת שמן מנוע שרוף לתוך הבורות. אבל כמה שהם ינסו להילחם, אנחנו נמשיך להיות כאן, כי אנחנו מבינים היטב את החשיבות של ההתיישבות פה. בינתיים ב"ה אנחנו מנצחים, וכל ריאיון מיואש כזה שמעניקים בבורקא רק מראה כמה הצלחנו לשנות את המשוואה במערכה על יהודה ושומרון".
תורה ומלחמה
מאז עברה משפחת ליבר להתגורר בעוז ציון לפני כשנתיים, רשמה הגבעה התפתחות ניכרת בכמה תחומים. משפחה שנייה הצטרפה למקום לפני כשנה, ומשפחה נוספת, שלישית במספר, קבעה את ביתה בגבעה אך בשבוע שעבר. שתי המשפחות – ישראלי וסלוטין – בחרו לשלב לימוד תורה עם יישוב הארץ. אב המשפחה לומד בכולל האברכים במרכז הרב, והאישה עובדת לפרנסת הבית.
גם גרעין הבחורים עשה חיל והקים בעשר אצבעותיו ישיבה במקום. "בתחילת השנה שעברה הקמנו כאן בגבעה כולל תורה, שבו למדו מדי יום הבחורים, והם שילמו מכספם לרב מהשומרון שהגיע מדי יום להעביר שיעורים בסדר בוקר. לימוד תורה זה דבר שמאוד חשוב לחברה כאן, ובמקביל לפיתוח הגבעה אין יום שעובר כאן בלי סדר לימוד רציני", מספר עמיצור בן יוסף, אחד הנערים בגבעה.
"בסוף החורף עברנו כאן הרס שני. בית המדרש נהרס, ומערכת הביטחון בשליחות הממשלה לא חדלה להתנכל לגבעה. בעקבות ההרס והפינויים הישיבה שהקמנו הפסיקה לפעול לצערי, אבל אנחנו מקווים לחדש את פעילות הישיבה כבר בקרוב".
נוסף על ההצלחה בפיתוח הגבעה מספרים התושבים על פריצת דרך חשובה לא פחות במאמצי ההסברה והחיבור אל הציבור הישראלי. "לפני שנתיים, כשעברנו לגבעה, לימדתי במוסד חינוכי בבנימין, והחברות חשבו שאני פשוט הזויה", מספרת ליבר. "הידיעות על ההשתלטות הערבית ביהודה ושומרון ותוכניות הרשות הפלשתינית עוד נשמעו כמו קונספירציה. הן אמרו לי: בסדר, אנחנו איתך, אבל תשקיעי את הכוחות בדברים ריאליים, בדברים החשובים באמת. כל ההסברים שלי על חשיבות העניין ועל המערכה שמתרחשת כאן מתחת לפני השטח פשוט לא התקבלו.
"היום, כמעט שנתיים אחרי שעלינו, כל הסיפור הזה של המערכה על שטחי יהודה ושומרון ב"ה כבר נהיה קונצנזוס. אני מרגישה שהציבור היום במקום אחר. ער יותר למה שקורה, מודע יותר להשלכות ומחובר יותר לעשייה. היום הדבר הראשון שאני אומרת כשאני מציגה את עצמי זה שאני גרה בעוז ציון. אני לגמרי גאה בזה, ואני חושבת שאפשר לדבר הרבה על המון ערכים חשובים ועל היחס למדינה והכול, אבל מה שלא נעשה לא יהיה.
"אנחנו זוכים כאן בגבעה לתמיכה נרחבת מאוד, גם של חברי כנסת כמו בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ויצחק פינדרוס, שהגיעו לגבעה כדי להביע את תמיכתם, גם מצד ראש מועצת בנימין, שהגיע פיזית בהרס האחרון כדי למחות ולנסות למנוע את האלימות, וגם משורת רבנים גדולה מאוד, ובהם הרב אריה שטרן, הרב דב ליאור והרב אבינר, שהגיעו לסיור בגבעה והביעו את תמיכתם הנלהבת.
יהודה ליבר: "הרכס שעליו יושבת עוז ציון מוגדר בתוכניות הרשות הפלשתינית אחת מהנקודות שיש לתפוס וליישב לצורך יצירת רצף ערבי מלא בין רמאללה ליריחו, שתי הערים הערביות המרכזיות באזור. נוכחות יהודית ברכס עוז ציון בולמת למעשה את יישום התוכנית וקוטעת את הרצף המתוכנן. את העובדה הזאת, אתם יכולים לשער, לא קיבלו ברשות הפלשתינית בשמחה גדולה מדי"
"ככל שנתאמץ ונהפוך עולמות עכשיו, נוכל לנוח אחר כך בשקט ובשלווה במדינה הבטוחה שלנו. וגם להפך, אם היום לא נעשה, בעוד כמה שנים נבכה על מדינת טרור פלשתינית. נוכל כמובן לצאת אז להבטיח שלא יהיה, לחסום את כל גוש דן ולצאת למאבק, אבל זו כבר עובדה בשטח. אנחנו חייבים להתעורר עכשיו ולקבל אחריות לעתיד שלנו", היא מסכמת.
