תכלס הכול מתחיל עכשיו. כל החודש האחרון, מהיום שהילדים התחילו את שנת הלימודים ועד לראש השנה, היה בעצם שלהי השנה הקודמת או פרומו לקראת השנה החדשה. זמן שהילדים לא באמת לומדים בו משהו וכולם מחכים ל'אחרי החגים'. אולי עכשיו יתחילו ללמוד משהו? נראה שלא, ולנוכח מצב מערכת החינוך, זה כנראה עדיף.
בכל מקרה, אני כותבת שורות אלה מפריז, שבה שהינו כל חופשת הסוכות. את החופשה התחלנו יום לאחר יום כיפור. גילי לוקח את התפילין שלו לכל מקום שהוא טס אליו, והפעם יצא שהוא לקח גם תפילין וגם את ארבעת המינים. הגענו לפריז בערב, ולמחרת נסענו לכפר נופש מקסים כשעה מפריז. עם ארבעה ילדים בגילים שונים, אני מאוד אוהבת את החופשות הללו בכפרי הנופש באירופה. אנחנו אדונים לזמן שלנו, ואף אחד לא מלחיץ אותנו עם שעת ארוחת הבוקר. האתגר היחיד הפעם יהיה בניית הסוכה. הכול מדוד מאוד, ולך תבקש כמה סדינים עודפים או סכך.
איכשהו, באורח נס ממש, בין פעילות של טיפוס על עצים לפארק מים עם מגלשות משוגעות הצליח גילי להתארגן ובנה לנו סוכה לתפארת. הסוכות הללו בחו"ל מרגשות במיוחד. בשנה שעברה היינו בבית באתונה ולקחנו ציוד מחב"ד, והשנה אנחנו בפריז.
את סעודת החג ערכנו בסוכה מיוחדת שלנו, וכל בוקר גילי פתח, ואנחנו הצטרפנו אליו, בנטילת לולב. יש משהו שמחבר אותנו לאבות אבותינו כשאנחנו מצליחים לעשות משהו יהודי בחו"ל. משום מה זה מרגיש הרבה יותר קרוב, הרבה יותר משמעותי.
איכשהו, באורח נס ממש, בין פעילות של טיפוס על עצים לפארק מים עם מגלשות משוגעות הצליח גילי להתארגן ובנה לנו סוכה לתפארת. הסוכות הללו בחו"ל מרגשות במיוחד. בשנה שעברה היינו בבית באתונה ולקחנו ציוד מחב"ד, והשנה אנחנו בפריז
אני זוכרת את זה גם מילדותי באפריקה. יש משהו בחגים שחוגגים מעבר לים שדווקא מחבר מאוד למסורת. תחושת גאווה שממלאת כל אחד על היותו חלק מעם ישראל. הדבר הזה התקשר אצלי כשהייתי ילדה גם לרגש הציוני: כל כך חיכיתי להגיע לישראל להיות חלק מהחלום הציוני. אבל אז, בשנה שחזרנו לישראל, הופתעתי לגלות שהייתי מהיחידים שידעו את ההמנון הישראלי. כילדה שגודלה על פטריוטיות אמריקאית ותחושה ציונית חזקה מאוד לא הצלחתי להבין איך ייתכן שיש מי שאינם מחוברים לאתוס הציוני.
ובכלל, כעם שחווה אלפי שנות גלות הייתי מצפה שתהיה שמחה גדולה יותר בחגיגת החגים בארץ הקודש. תמיד הפתיע אותי, ועדיין מפתיע, שיש מי שימצאו מה לא בסדר בחגיגת החגים כהלכתם בישראל. אם זה 'עיתונאי' שלא מבין למה אין VOD ביום כיפור או יהודים בדרום תל אביב שממש נגעלים מחגיגות שמחת תורה ברחובות. מעולם לא הצלחתי להבין את האנטי הזה למסורת גם בתקופות שהייתי פחות בעניינים. עם זאת אפשר וצריך לציין שהשנה נדמה היה שיש פחות רעש ביום כיפור ונראה שכיבדו יותר את היום הקדוש.
תוך כדי החופשה התעדכנו בכל הנעשה בישראל, ואם לומר את האמת, לא היינו מאוד רגועים. ירושלים בערה, הסכם ההתנתקות ממים ישראליים וניצחון לחיזבאללה נראה סגור, יוקר המחיה הולך לטפס עוד מייד אחרי החגים, והתחושה הכללית של מכירה כללית של המדינה תמורת שקט בידי ראש ממשלה חסר ניסיון, שלא להשתמש במילים בוטות יותר, הותירה אותנו בתחושת מועקה.
התקווה הגדולה שלי היא שבעוד רגע זה בע"ה ייגמר. ב-1 בנובמבר יצא הימין בהמוניו להצביע לאחת מארבע מפלגות הגוש האמוני – הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס או יהדות התורה – וזה יהיה סופה של הממשלה הנוראה הזו, שפגעה אנושות בתחושת השייכות לעם ישראל ובזהות היהודית.
בשורה התחתונה, הזהות היהודית היא שצריכה להוביל אותנו. אנחנו צריכים להסתובב במדינה באותה תחושת גאווה וחיבור לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל כפי שאנחנו מרגישים כשאנחנו חוגגים מחוצה לה. כפי שהיה כאן פעם, בראשית הקמת המדינה, לפני פיתוח האנטי. אנחנו צריכים לחגוג את הזהות היהודית שלנו בישראל. בע"ה בקרוב תתפוס הזהות היהודית מקום מרכזי הרבה יותר בבחירת האזרחים את מי שמייצגים אותם בכנסת, ונוכל להתחיל מבראשית באמת.
