"בכל פעם שאני מוכר שופר אני מתלבט אם להשאיר אותו אצלי"

תחת סככה מלאה בכלי עבודה מגוונים ומאוורר עמוד שפועל ללא הרף יושב ד"ר אבינועם מגן ומייצר שופרות באהבה נדירה. את הדוקטורט שלו עשה במשפטים, ואף הוציא אותו לאור בספר העוסק במשפט אזרחי ובמאבק בשחיתות, אך העיסוק שמלהיב אותו לא פחות הוא הרכיב המרכזי של יום הדין: השופרות.

ד"ר מגן, בסוף העשור החמישי של חייו, מתגורר בשוהם ואב לחמישה, הקטנה בת שלוש וחצי ("שואלים אותה אם נחמד לטייל עם סבא"). אחרי שנים שהיה עורך דין הוא המשיך לעולם האקדמי, וכיום הוא מלמד משפטים באוניברסיטה הפתוחה, אך ברקע כל הזמן השופרות.

בלב שוהם יש מעין מפעל קטן, מפעל של איש אחד, לייצור שופרות בחצר הבית. מגן עובד לא רחוק מהמחשב הנייד המשמש לעבודתו השוטפת כמרצה באקדמיה. הוא רוכש מחו"ל את חומרי הגלם, הקרניים, ועושה את כל מה שצריך כדי שבסופו של דבר יצאו לאור שופרות.

"השופרות זה תחביב", הוא אומר לי, "זה משהו שעושים בשביל הכיף. עד כדי כך שבכל פעם שאני מוכר שופר יש לי התלבטות אם כדאי שאשאיר אותו לעצמי או לא. בסוף מה שמכריע הוא שצריך מקום בבית, והמטרה הגדולה יותר שבשבילה אני מייצר שופרות היא כדי לעשות טוב ולשמח אנשים. אין טעם שזה יישאר אצלי, אבל אין ספק שכשזה בא מאהבה נוצר קשר עם כל שופר שנוצר.

"ככה זה כשאתה יוצר משהו, קשה לשחרר את זה. יש מערכון ישראלי על מוכר פלאפל שמרוב שהוא אוהב את הפיתה שהוא מייצר הוא מתקשה למכור אותה, וגם אצלי קורה משהו בסגנון", צוחק מגן. "השופרות שלי הם בעלי ערך, ונחמד שהם פה, אבל עדיף שיתקעו בהם משייתקעו אצלי".

"השופר שאני מכוון אליו, כמו שהיה לחזן בראשון לציון, לא חומם ויושר לפני שקדחו בו חור נשיפה. הוא שמר על הצורה המעוגלת המקורית, הטבעית. מעבר לחזן שהכרתי, גם סבא שלי, שלא הכרתי, ידע לעשות שופר מעוגל. האתגר שלי הוא לחזור למה שסבא שלי ידע לעשות למרות הקושי"

היה היה ילד שאהב שופר אחד

סיפור האהבה של ד"ר אבינועם מגן והשופרות האופפים את חייו מתחיל כמעט מהרגע שהוא זוכר את עצמו. "כשהייתי ילד למדתי לתקוע בשופר. היה אצלנו בראשון לציון איש מבוגר ששימש חזן בית הכנסת, והוא לימד אותי איך עושים את זה נכון. השופר שלו היה האהבה הראשונה שלי. היה לו צליל מדהים, ועד היום אני רוצה את השופר הזה. עד כדי כך שלימים עזבתי את ראשון לציון והלכתי לבקר את החזן, שהתבגר בינתיים, לראות מה שלומו.

"הוא לא היה מסוגל לתקוע, ושאלתי ממנו את השופר. הוא נתן לי להבין שאני יכול להשאיר אותו אצלי עד שמישהו יבקש אותו. לא שיערתי שזה יקרה, אך לימים פנה אליי אחד מבני המשפחה של החזן וביקש את השופר בחזרה. החזרתי אותו והצמדתי אליו פתק בכתב יד שהודעתי בו שאני מעוניין לקנות את השופר בכל מחיר. אולי יום אחד יחזרו אליי", מגן נעצר לרגע. אני משחרר הלצה ואומר שהוא הסתבך כעת, משנקב במחיר ללא מצרים. "עזוב את הכסף, הלוואי שיביאו לי את השופר הזה", הוא אומר. "אני מחכה. הלוואי שיקראו את הכתבה איתך וימכרו לי אותו".

עד שזה יקרה מגן מספר לי כיצד התגלגלו העניינים והתפתחה בו אהבת השופרות הנדירה. "המוטיבציה שלי בבניית שופרות היא להגיע לשופר כמו השופר של אותו חזן. זה לא פשוט בכלל, מכיוון שבתהליך ייצור של שופר לוקחים קרן של כבש או חיה טהורה אחרת, חוץ מפרה, שכבר מתה, לא מן החי, ומעבירים אותה תהליך מורכב.

"הקרן בנויה משני חלקים", מסביר ד"ר מגן. "החלק החיצוני הוא השופר, והחלק הפנימי הוא עצם פנימית שנקראת 'זכרות', על פי התלמוד. הזכרות הזאת נושרת לבד או בניעור קל, ומה שנשאר הוא קרן חלולה ברובה. אבל השליש העליון, הצר, עדיין סתום בזכרות. גם אחרי שמרוקנים אותו בקלות משני השלישים הרחבים הוא ממלא את השליש הצר ביותר בשופר".

מה עושים?

"כדי להפוך את הקרן לשופר צריך לקדוח את השליש הראשון, הסתום. לפי גישת הרמב"ם ופוסקים נוספים, כדי ששופר יהיה שופר הוא צריך להישאר באותה צורה כמו שהיה בטבע. זה אומר שצריך לקדוח שליש קרן בקידוח מעוגל. כאן מתחילה הבעיה. קידוח מעוגל הוא עניין כמעט בלתי אפשרי. אם אתה פשוט לוקח מקדח ומתחיל לקדוח, הוא יוצא מהצד השני ופוסל את השופר כי הוא יוצר בו חור".

לכן כדי להפיק שופר כשר צריך למצוא טכניקה שבאמצעותה קודחים חור מעוגל שיוצר נתיב אוויר בצורת השופר, וזה מסובך. במפעלים ליצור שופרות מחממים את הקרן, מיישרים את השליש הראשון שלה וקודחים בקלות. אלו השופרות שאנחנו נתקלים בהם בדרך כלל. לחלק מהדעות שופר מיושר כשר רק בדיעבד, ולחלק מהדעות הוא כשר לכתחילה. יש דעות שלפיהן זו חצוצרה, ואז חזרנו לנקודה שהשופר המיושר אומנם כשר, אך ברור שהמעוגל עדיף.

שופר מעוגל, שהחור שנעשה בו לא נעשה בחימום, בריכוך ובקדיחה אלא בחירור מעגלי, בשמירה על הצורה המקורית של הקרן, הוא מהודר יותר, לכל הדעות. על זה אין חולק.

"גם אצלי יש שופרות 'מיושרים' שאני מכין לפעמים לאנשים כדי לכסות את עלויות הייצור. אבל זה ממש לא השופר שאני מכוון אליו, כמו שהיה לחזן בראשון לציון. השופר ההוא לא חומם ויושר לפני שקדחו בו חור נשיפה. הוא שמר על הצורה המעוגלת המקורית, הטבעית.

"מעבר לחזן שהכרתי, גם סבא שלי, שלא הכרתי, ידע לעשות שופר מעוגל. האתגר שלי הוא לחזור למה שסבא שלי ידע לעשות למרות הקושי ולעשות שופרות טבעיים בלי ליישר את הקרן בחימום. אני קורא לאנשים שעוסקים בטכנולוגיות של חומצה או אינדוסקופ לבוא ולתרום את המידע הנחוץ שישיג את המטרה: לשחרר את עצם הזכרות בלי לחמם וליישר אותה, כפי שמקובל".

"כילד אתה לא רואה מה הולך שם ליד התיבה. לא מבין את התכונה ולמה כולם מתרגשים פתאום. ההתרגשות הזאת הזכירה את סבא בבית. למדתי לתקוע, באתי הביתה, ואומרים לי: יצאת כמו סבא. התובנה הזאת נופלת לי עכשיו. מדהים לראות איך הכול מתחבר"

מקדחים ושיפודים

"את סבא שלי, אברהם רג'ואן, שעלה מעיראק, לא פגשתי מעולם", משתף מגן. "הוא נפטר כשלוש שנים לפני שנולדתי. ראיתי רק את המוצרים המוגמרים שיצר, בדמות כמה שופרות מעוקלים בצורה טבעית, אבל קצרים למדי. ככל ששופר קצר יותר, כך קל יותר לעשות את העיקול באופן טבעי, בלי לחמם, כי צריך לקדוח פחות. המראה של השופרות והדיבור על הסבא שידע לעשות שופרות טבעיים הכניס אותו לתחום גם אם הוא לא היה נוכח בחיי פיזית.

"כילד סקרנה אותי היצירה של הקול. איך נוצרת התהודה. האנשים שעומדים מסביב יצרו מסתורין מיסטי. כילד אתה לא רואה מה הולך שם ליד התיבה. לא מבין את התכונה ולמה כולם מתרגשים פתאום. ההתרגשות הזאת הזכירה את סבא בבית. למדתי לתקוע, באתי הביתה, ואומרים לי: יצאת כמו סבא. התובנה הזאת נופלת לי עכשיו. מדהים לראות איך הכול מתחבר".

ד"ר מגן מציג לפניי את שלל המקדחים שלו, המיועדים לקדיחת חורי נשיפה בשופרות. "אני משתמש בשילוב של כל מיני מקדחים, שאת רובם את מייצר בעצמי", הוא מספר. "אני לוקח מקדחים רגילים ומשנה אותם כדי שיתאימו למטרה הזאת. אני גם משתמש בכל מיני צורות של שיפודים לוהטים שיכולים להעמיק את הקידוח המעוקל", הוא אומר ומראה לי כיצד הוא מחמם את השיפודים במבער ומשפץ חור סורר, מתעקש שלא לחמם את הקרן וליצור עוד שופר תעשייתי משהו.

"זה עיקר התחביב שלי והלהט: ייצור שופרות מקוריים, מעוקלים כמו בטבע, שמזכיר את האיל של יצחק אבינו. הרבה שופרות נפסלים בגלל האתגר הזה. רק בשופר אחד לעשרים אני מצליח לעשות את זה".

מה עושים בתשעה עשר השופרות האחרים?

"לפי ההלכה אפשר לסתום חור של שופר אם סותמים אותו מהחומר שלו, שזה אומר מאבקת קרן. אבקה כזאת נוצרת ממילא כשמשייפים את השופר ומכינים אותו. עדיין צריך להוסיף דבק, וזה בדיעבד. אז מה אני עושה? בונה מזה סטנדים לשופר!" הוא אומר בהתלהבות ומראה לי את השלל. יודאיקה מחומר גלם יהודי. "אני לוקח קרן שנפסלה ובונה כזה מעמד שאפשר להניח עליו את השופר בסלון וליהנות מיופיו כל השנה.

"במקרים אחרים אני עושה משופר שנפסל שופר קטן יותר: אני חותך לגמרי מהחור ואילך. גודל שופר כשר הוא כזה שאפשר להחזיק אותו באגרוף ושיבלוט משני הצדדים. למעשה מדובר בטפח".

"אני ממש רוצה להנגיש את העניין ולהפוך את זה למשחק של הדור הנוכחי. יש סביבון בחנוכה, ואין שום סיבה שלא יהיה שופר בתשרי"

שופר לכול

אחרי משימת החירור, המשימה הבאה שלי היא להבין כיצד מחליקים את הקרן המחוספסת והופכים אותה לחלקה ומבריקה ביותר. "יש כאלה שאוהבים את זה ככה, טבעי, בלי החלקה", אומר ד"ר מגן. ההחלקה נעשית באמצעות מבער וחומרי שיוף המורכבים על מכונה מסתובבת המסייעת לשופר להשתייף כדבעי. אני מקבל לידיי שופר אחד וזוכה להחליק את אחד השופרות שאולי יתקעו בהם השנה.

לאחר מכן ד"ר מגן מכין לי כוס מיץ גדולה, ואנחנו עוברים קצת לחבר בין עבודתו המשפטית לשופר ולתקיעות בו ביום הדין. אני מעלעל קמעה בספרו ואנו משוחחים על עולם המשפט ועל חזונו הגדול: לגרום לאישי ציבור שלא להיות מושחתים. הכיוון מקורי, אך לא זה המקום להרחיב בו. אט אט הכול הולך ומתחבר. הילד שהתאהב באופן נדיר בשופרות בזכות סבו, שלא פגש כלל, בחר להקיף את עצמו מקצועית ותחביבית בעניינים הקשורים לדין במישרים ובעקיפין. גם בענייני שופרות יש לד"ר מגן חזון: 'שופר לכול' שמו.

"אני מייחל שכמו שאצלנו כשהיינו ילדים, שכשרצינו לתקוע היה לנו במה להתנסות, גם לילדים של היום יהיה המשחק היהודי הזה, שופר. שילמדו ויהיו בעלי תוקע. אני ממש רוצה להנגיש את העניין ולהפוך את זה למשחק של הדור הנוכחי. יש סביבון בחנוכה, ואין שום סיבה שלא יהיה שופר בתשרי.

"להלכה, בעל תוקע שסיים לתקוע בבית הכנסת לא יכול לתקוע בראש השנה אם זה לא כדי להוציא ידי חובה מישהו. גם להתאמן ליום השני מותר לו, אבל רק בחדר סגור. אבל לילדים מותר להתאמן חופשי, אז למה לא? זה עניין של הנחלת דברים מחדש. תיתן לילד שופר להתעסק איתו, והוא כבר יתחבר לזה. במיוחד אם יש כמה ילדים, וזה אתגר משותף ומעניין. צריך רק לכוון אותם. הבן שלי למשל, בן 12, תוקע מצוין. בכל פעם שאני מסיים להכין שופר אני נותן לו לעשות את הטסט".

עד שהשופר יהפוך לכלי משחק פופולרי לכל ילדי ישראל באשר הם, ד"ר מגן עושה את שלו ומכוון את הציבור בכיוון השופר. "מי שרוצה, אני מלמד אותו לתקוע. עשיתי גם כמה סרטונים, ואני מאמין שבמאמץ ובניסיון כל אחד יכול להצליח. כמו המאמץ שאני עושה עכשיו, שהוא גם נראה בלתי אפשרי – לייצר שופרות מעוקלים – ככה אפשר ללמוד לתקוע".

עצה לתוקע המתחיל יש לך?

"צריך בעיקר להתנסות, אך אחד הטיפים הוא לנסות לנשוף לתוך סתם צינור, כמו שילדים עושים. עוד דבר חשוב הוא לזכור שיש הבדל בין שופר לכלי נשיפה. יש כלי נשיפה שיש בהם שבב עץ שיוצר ויברציה. בשופר אין, כמובן, וצריך ליצור את הוויברציה בשפתיים. זאת הסיבה שרוב האנשים מסתבכים. הם ממלאים את הריאות אוויר ונושפים בכל הכוח. זה לא עובד, כי הרעיון הוא לא להציף את השופר באוויר אלא להזרים לתוכו רטט, ליצור ויברציה.

"בשופר עושים את זה, פשוט מאוד, בהרטטת השפתיים. לכן צריך שהן יהיו סגורות כמעט ולהשאיר חריץ קטן שיוצר ויברציה. זו לא עבודה של סרעפת, ריאות או כוח, כמו שיש מי שחושבים. רק לנשוף בעדינות בהרטטת השפתיים".

"יש כלי נשיפה שיש בהם שבב עץ שיוצר ויברציה. בשופר אין, כמובן, וצריך ליצור את הוויברציה בשפתיים. זאת הסיבה שרוב האנשים מסתבכים. הם ממלאים את הריאות אוויר ונושפים בכל הכוח. זה לא עובד, כי הרעיון הוא לא להציף את השופר באוויר אלא להזרים לתוכו רטט, ליצור ויברציה. זו לא עבודה של סרעפת, ריאות או כוח, כמו שיש מי שחושבים. רק לנשוף בעדינות בהרטטת השפתיים"

ברטט ובזיע, כמו תפילה.

"בדיוק כמו התרועה שנועדה להרטיט את הלב, רק בשפתיים. אפרופו תרועה, זה גם נושא מעניין: כתוב בהלכה 'יום תרועה'. יש אומרים שתרועה היא שברים, ויש אומרים שהיא תשעה מקטעים. יש אומרים שזה שברים ותרועה ביחד. לכן הגענו לשלושים קולות, כי להלכה נוקטים את את כל האפשרויות.

"בעדות המזרח, כך מספרים עולים חדשים, כשהם שמעו את תרועת תשעת המקטעים, הם לא הבינו מה קרה לתוקע, כי התרועה שהם הכירו – ולדעתי היא הנכונה – נשמעת כמו יללה.

"כנראה בארץ המנהגים המקוריים ננטשו לטובת הנוסח המקובל, אבל התרועה האמיתית מרטיטה את הלב ונשמעת כמו בכי משתנק ולא כמו מכונה. בתי כנסת תימניים עדיין משמרים את זה, וגם בתי כנסת עיראקיים וחלביים שמקפידים לא מקבלים את תשעת המקטעים. פשוט אין כמעט בתי כנסת עיראקיים וחלביים כי הרבה הפכו לנוסח כללי של עדות המזרח. אבל אצל תימנים רבים זה נשאר".

"התרועה האמיתית מרטיטה את הלב ונשמעת כמו בכי משתנק ולא כמו מכונה. בתי כנסת תימניים עדיין משמרים את זה, וגם בתי כנסת עיראקיים וחלביים שמקפידים לא מקבלים את תשעת המקטעים. פשוט אין כמעט בתי כנסת עיראקיים וחלביים כי הרבה הפכו לנוסח כללי של עדות המזרח"

על ריח אין להתווכח

מה עוד כדאי לדעת על השופר לקראת יום הדין?

"שלשופרות יש ריח נורא", הוא מחייך. "גם כשעובדים עליהם וגם בכלל. זה יכול להיות ריח שנשאר כל הזמן אם לא מטפלים בו כראוי". כאן מגיעה הפתעה בדמות חומר ייחודי שנשלף אליי היישר משיש המטבח הסמוך לסככת השופרות. "אחד החידושים שלי הוא פיתוח חומר שמונע ריח", הוא אומר ומציג את בקבוק החומר ואת המכלים הקטנים למכירה, הכוללים מדבקת מותג ייעודית. "זה חומר נוזלי כמו מים ששופכים לתוך השופר, סותמים את הצד השני בצמר גפן, ואחר כך שופכים את זה. הטיפול הזה לריח טוב בשופר מחזיק לכמה שנים".

ממה אתה מכין את התכשיר הזה?

"אני רוקח כמה חומרים סודיים", מחייך ד"ר מגן במסתוריות. "אלו חומרים די מוכרים", הוא מרגיע. "את הרעיון לייצור חומר כזה למדתי מההלכה", הוא מוכן לספר. "כתוב בהלכה שמותר לנקות את השופר בערק כדי להצליל את קולו. עשיתי משהו יותר מודרני, זה הכול".

מה החלום שלך?

"אשרי העם יודעי תרועה. שכבר מהילדות השופר יהיה לסביבון של חגי תשרי. שנדע את התרועה האמיתית, ושהיא תהיה נפוצה בעם שלנו, כמו פעם. פעם סיפר לי בחור חרדי ממאה שערים שאחרי התקיעות היה רב שהרים ידיים לשמיים ואמר: 'אנחנו תקענו מאה ואחד קולות; תן לנו תקיעה אחת. למעשה, את המשיח'".