"רוח מן הון, זאת אדמה שלנו", צעק ראש הכפר הערבי. "הכו בהם, גרשו את המתנחלים", הצטרפו אליו בשאגות עשרות הפורעים האחרים בעודם תוקפים באלימות את החקלאים היהודים, שהיו בנחיתות מספרית, ומשחיתים את גדר החלקה החקלאית לכל אורכה.
הלינץ' הזה לא התרחש בשדות אחד הקיבוצים בפרעות תרפ"ט. זה קרה ממש בשבוע שעבר, כשעה בלבד לפני כניסת השבת, בזמן שאתם הייתם מן הסתם בדרך לבית הכנסת או במקלחת.
כמאה וחמישים פורעים ערבים מהכפר סינג'יל שבבנימין עלו על חלקה חקלאית שהוכשרה לאחרונה באדמות מדינה ושייכת לחוות נחל שילה, הסמוכה ליישוב גבעת הראל. ההתקפה תוכננה היטב. הפורעים הגיעו משני כיוונים במקביל, חמושים באלות ובאבנים, והחלו משחיתים את גדר החלקה. בה בעת התחילו ערבים אחרים לנטוע עצים שהביאו למקום שהוכשר כדי לנסות לקבוע עובדות בשטח ולהופכו לשטח ערבי.
בעל החווה חש למקום עם עוד שני תושבים והזעיק למקום כוחות צבא. הכוחות הגיעו למקום די במהירות. זה לא הפריע לפורעים הערבים להמשיך במתקפה לנגד עיניהם של החיילים, שכמעט לא עשו דבר, ונראה שלא ממש הפנימו את אופי האירוע. אחד הפורעים הסתער על תושב החווה והלם בו באגרופו עד שנפל על הרצפה, פניו שותתות דם. התקיפה תועדה והתרחשה לנגד עיניהם של החיילים, אך הערבי המשיך להלך חופשי עוד שעות לאחר מכן.
השחתת החלקה נמשכה יותר מחצי שעה, עד שהגיעו למקום עשרות תושבים מיישובי הסביבה שהוקפצו בעקבות התקיפה והחלו להדוף את הפורעים בחזרה לכפר. הערבים לא היו פראיירים וניסו שוב ושוב לאגף את קבוצת היהודים וליידות לעברם אבנים ממעלה ההר. הייתם מצפים מן הסתם שכעת יתעשתו בצה"ל ויצטרפו למאמצי ההדיפה, אך מה שקרה היה ההפך בדיוק. החיילים הונחו להפנות את פניהם אל עבר התושבים היהודים ולהתחיל להרחיק אותם מן המקום.
התושבים מבינים שאין ברירה, ותכף יתחילו גם להיפצע אנשים, ופשוט עוקפים את החיילים בלי עימות ומסתערים קדימה לעבר הפורעים, ואלו נסוגים בהדרגה עוד כמה עשרות מטרים אחורה. שוב רצים החיילים וחוסמים את דרך הגישה ומפקדם מאיים במעצר על היהודים, ושוב התושבים עוקפים את המחסום ומניסים את הערבים בחזרה לכפר
בשביל מי שלא היה בשטח ויכול לראות את רמת הטירוף, אחזור שוב על הסיטואציה: יותר ממאה ערבים חמושים באלות ובסלעים עומדים על צוק גבוה מעל קבוצת היהודים ומיידים לעברם אבנים. כל הזמן הזה עומדים חיילים בגבם לפורעים ודורשים מהיהודים, אגב הפעלת כוח, לעזוב את המקום. גם אבנים שפגעו בחיילים בגב לא גרמו להם להפנות את פניהם לאויב האמיתי.
האבנים מתחילות לפגוע ברכבים, ונזק מתחיל להיגרם. התושבים מבינים שאין ברירה, ותכף יתחילו גם להיפצע אנשים, ופשוט עוקפים את החיילים בלי עימות ומסתערים קדימה לעבר הפורעים, ואלו נסוגים בהדרגה עוד כמה עשרות מטרים אחורה. שוב רצים החיילים וחוסמים את דרך הגישה ומפקדם מאיים במעצר על היהודים, ושוב התושבים עוקפים את המחסום ומניסים את הערבים בחזרה לכפר.
כל אותו הזמן התוודו החיילים הפשוטים שהוצבו בשטח שהיו רוצים לפתוח באש לעבר קבוצת הפורעים ולהצטרף לצד שלנו, אך "אלו הפקודות שקיבלנו". כשהסתיים האירוע לאחר שעתיים וחצי היו תוצאותיו שלושה פצועים יהודים, שאחד מהם פצוע בראשו ופונה לבית החולים, ונזק לרכוש בשווי של עשרות אלפי שקלים. הפורעים הערבים שבו בשלום לכפרם. אפילו הערבי שתועד הולם באגרופו וממוטט לארץ חקלאי יהודי שוחרר כעבור שעות אחדות בחזרה לביתו.
בצה"ל טענו בתגובה רשמית לאירוע: "לאחר בחינת מכלול הנסיבות, הוחלט שלא לעצור את המעוכבים לצורך חקירה". אם חסימת כביש בגירוש על ידי נערות בנות 14 הצדיקה מעצר ממושך של חודשים ארוכים, תמהני איך תקיפה אגרסיבית באגרוף אינה מצדיקה אפילו חקירה. אבל מי אני שארד לסוף דעתם.
ההתקפה ההמונית שהתרחשה סמוך לכניסת השבת מצטרפת להתקפה נוספת שהתרחשה יומיים קודם לכן באותו מקום והייתה אלימה ומסוכנת לא פחות. בהתקפה ההיא נפצעו ארבעה תושבים בראשם ובידם, ונזק נגרם לרכבים יהודים. גם היא כמעט הסתיימה בלינץ' של ממש.
ידידיה, תושב האזור שקפץ לאירוע ונקלע להתקפה מכמה כיוונים בדרכו למקום, תיאר את האירוע המטלטל: "נסענו במהירות לשטח בעקבות קריאתם של החקלאים, ומצאנו את עצמנו בלינץ' המוני", סיפר. "נכנסנו לכביש שמוביל לחווה ופתאום קלטנו שאנחנו מוקפים משני הצדדים בפורעים ערבים שמפוצצים אותנו באבנים. תוך כדי זריקות האבנים המסיביות הגיח מאחורינו ג'יפ ערבי ונגח את הרכב בעוצמה.
"יצאנו מהרכב וניסינו להגן על עצמנו, אך הערבים רק הגבירו את ההתקפות. בשלב מסוים התושב שישב לידי נפגע מאבן בראשו. עד עכשיו הראש שלו נפוח. הרכב שלנו מנופץ כולו, ובאחת השמשות עדיין תקועה אלה שאחד הפורעים ניסה לתקוף אותנו בה. על שמשה אחרת רואים עדיין את טביעת כף היד של אחד הפורעים שניסה לעשות בנו לינץ'. פשוט נס שנשארנו בחיים", סיכם ידידיה את רגעי האימה.
במערכת הביטחון, כמה צפוי, שוב התעקשו להתייחס להתקפה הזאת כאל אירוע נקודתי שיש להדביק עליו פלסטר ולהמשיך הלאה, אבל מי שיעמיק קצת יותר בפרטי האירוע יגלה שמדובר במהלך שתוכנן ונרקם היטב, ושותפים לו כמה זרועות: פעילי שמאל, הוועדה למאבק בהתנחלויות ברשות הפלשתינית ותושבי הכפר ומוסדותיו, שמגויסים כולם למערכה.
כמו בעשרות מקרים אחרים קדמו גם לאירוע הזה כמה סיורים ופגישות אינטנסיביות של אנשי הוועדה למאבק בהתנחלויות מטעם הרשות הפלשתינית, שאת פעילותה המסוכנת חשפנו כאן בהרחבה לפני כחודש. הם גייסו פעילים, התסיסו את הכפרים מסביב וליבו את השטח.
מי שהוביל את פעילות הוועדה בכפרי הסביבה היה עבדאללה אבו רחמה, מחבל משוחרר בעברו וראש המחלקה בוועדה שנושאת את השם הידידותי "פעילות עממית". האירועים האחרונים חשפו שוב את משמעותן של צמד המילים הללו, שם קוד לפעילות אלימה ולהתקפות המוניות על נקודות יהודיות.
מלבד פעילות הוועדה למאבק בהתנחלויות בקרב הכפרים באזור הגיעו לשטח אורחים בלתי קרואים נוספים. הם אומנם השתייכו במקור לעם היהודי, אך עברו צד על מלא. אלו היו פעילי שמאל אנרכיסטי שהצטרפו למאמצי הרשות הפלשתינית לסילוק החווה היהודית מן המקום. הם תיעדו את המתרחש, פעלו עם הרשויות ונפגשו עם תושבי הכפרים. מה נאמר באותן פגישות איננו יודעים, אבל את פירות אותן פגישות חוו על בשרם היטב תושבי החווה.
עסקנו כאן בעבר בטור הזה בשלל נושאים ואירועים שהתרחשו ביו"ש, החל מבנייה ערבית לא חוקית ומבצעי השתלטות ליליים, דרך ארגוני שמאל שמבעירים את השטח ועד להתקפות מאורגנות כמו אלו שיוזמת הרשות הפלשתינית. יש שיטעו לחשוב שמדובר באירועים שאינם קשורים זה לזה, אבל לא, אלו אותן זרועות של התמנון הגדול שפועלות למטרה אחת, שאפשר אולי להגדיר בצירוף 'המלחמה על הארץ'.
בעשור האחרון מנהלת הרשות הפלשתינית בסיוע מדינות העולם וארגוני שמאל מלחמה של ממש להקמת מדינה פלשתינית בשטחי יהודה ושומרון. היא פועלת בכל הזירות והתחומים ומנהלת מערכה מתוחכמת ביותר שמשאירה לצערנו אבק לצד היהודי, שעדיין ישן ואדיש ברובו.
הגיע הזמן שנתעורר כולנו ונתחיל להשיב מלחמה שערה נגד האויב הערבי שנלחם מאוחד ומאורגן נגד מתי מעט שמתעקשים עדיין להחזיק את הדגל.
במערכת הביטחון, כמה צפוי, שוב התעקשו להתייחס להתקפה הזאת כאל אירוע נקודתי שיש להדביק עליו פלסטר ולהמשיך הלאה, אבל מי שיעמיק קצת יותר בפרטי האירוע יגלה שמדובר במהלך שתוכנן ונרקם היטב, ושותפים לו כמה זרועות: פעילי שמאל, הוועדה למאבק בהתנחלויות ברשות הפלשתינית ותושבי הכפר ומוסדותיו, שמגויסים כולם למערכה
סיפור קצר לסיום על מסירות וגבורה יהודית אמיתית שעוד יכריעו פה את המערכה בעזרת ה'. בשבת האחרונה התארחו אצלנו ברמת מגרון זוג מיוחד שגרמו לנו להרגיש עירוניסטיים ומפונקים כאן בגבעה. אלה היו בני הזוג אליהו וצופיה שטאל, שמתגוררים כבר שנה וחצי בחומש עם שני ילדיהם. הסיפור שלהם התפרסם כאן לפני שבועיים. למי שפספס, את ביתם, שהיה לא יותר מצריף עץ קטן, הרסו כוחות משטרה כמה ימים לאחר הרצח של יהודה דימנטמן הי"ד, ואת בני המשפחה הדפו החוצה אל הקור בארבע לפנות בוקר.
משפחת שטאל לא חשבה לרגע להרים ידיים, ועברה לגור באוהל קמפינג. זה כנראה דקר בעין למישהו בדרגים הגבוהים, וכוחות נשלחו להחרים את האוהל. גם ניסיונות לתלות צילייה שתגן על ראש הילדים מהשמש הקופחת נתקלו ביד קשה של מערכת הביטחון, והיא הרסה את הצילייה בתוך שעות אחדות.
בלית ברירה עברה משפחת שטאל לישון בלילות ברכבה הפרטי, אך אפילו את כבשת הרש הזאת גזלו שוטרי מג"ב. "רכב שיישנו בו משפחות יוחרם!" התרה בהם מפקד מג"ב לא לפני שדאג להזכיר להם שני רכבים של משפחות אחרות שהתגוררו בעבר בחומש והוחרמו בנסיבות דומות.
הייתם חושבים שבני הזוג שטאל ירימו ידיים. הרי אלו כבר ממש תנאים לא אנושיים לחיות בהם. אבל נראה שהם קורצו מחומר אחר. נשמות יהודיות בוערות שחיות את כל חייהן בתודעה של שליחות למען עם ישראל וארץ ישראל. נוחות? שלווה? מה זה בכלל. הם הבינו שהמלחמה על ביתם היא בעצם המלחמה של עם ישראל על השליטה היהודית בצפון השומרון, אם ישוב להיות חבל יהודי פורח או יהפוך לעזה 2.
הבית נהרס, האוהל הוחרם, והצילייה נחתכה לגזרים. גם המגורים ברכב נאסרו עליהם, והם עברו להתגורר מתחת לאחד העצים בחומש. שמו שתי מיטות, הקיפו אותן בארון מצד אחד, מטבח מצד שני ועוד כמה רהיטים מצד שלישי. הצד הרביעי נותר פתוח.
במערכת הביטחון חששו כל כך מהאיום הקיומי החדש שנוצר, שהחליטו להקים בסמוך ל'ביתם' החדש עמדת מג"ב קבועה. שוטרים מפטרלים יום ולילה ומוודאים שחלילה לא יעזו לפרוס צילייה או אוהל כלשהו. הם מסיירים גם בלילות ומגיעים עד למרחק של מטר וחצי מבני המשפחה הישנים, בוחנים את הסביבה היטב, משל היה מדובר בקן טרור.
יש עוד כל כך הרבה מה לכתוב על החיים שלהם שפשוט מלאים בהקרבה ומסירות בכל רגע, אבל ברמה האישית אני חייב להגיד שאפילו לי, בן אדם שלא ממש חי בתנאי לוקסוס ומכיר מקרוב את הקשיים בהתיישבות לסוגיה, היה קשה לשמוע את זה. גם בתוך המסירות של מתיישבי הגבעות זו באמת ליגה אחרת.
כשליוויתי אותם בחזרה במוצאי השבת הם הודו שהם לא יודעים כמה זמן עוד יימשכו התנאים הללו ומתי מישהו בממשלה יחליט לשחרר את חומש, אך הם אופטימיים וחזקים ומוכנים להמשיך בעקשנות כמה שיידרש.
יצאתי משבת נפעם ומלא תקווה. בכל הדורות עם ישראל עבר צרות ותלאות שסופם לא נראה באופק, אולם תמיד ניצח בזכות הרוח והאמונה. אם אלה הלוחמים שלנו בחזית היום, אני בטוח שגם אנחנו ננצח.
