בשבוע שעבר קיבלתי בהודעה תצלום של מכתב. המכתב היה ממוען להורי ילדים בכיתה ב' בבית ספר בהרצלייה. לאחר קריאת המכתב נשמטה לי הלסת. פשוטו כמשמעו. לא האמנתי למה שקראתי. המכתב הזה עקום כל כך מתחילתו ועד סופו.
במכתב נכתב כי כחלק מתהליך ארוך אשר נערך בשנה האחרונה עם תלמיד מהכיתה בשיתוף גורמי מקצוע, הוא ומשפחתו החליטו לשתף את הכיתה בשינוי המגדרי שהוא עובר בשל זהותו המגדרית. הם מציינים כי זהות מגדרית היא תחושת השייכות של אדם לקטגוריה מגדרית שאינה בהכרח תואמת למין שנקבע באופן ביולוגי (זכר או נקבה) בעת לידתו. לטענתם זהות מגדר אינה מיניות. זהות מגדר היא זהות הנוגעת לחוויית העצמי ולפרטיות האדם.
עם המשפחה עובדים כשנה. המכתב נשלח לשאר ההורים פחות מיממה לפני שהם ביקשו לערוך מפגש של ילדים צעירים מאוד עם תופעת קצה חדשה ורגישה שמתרחשת רק ל-0.03% מהאוכלוסייה, ורוב החווים את התופעה הזו, כ-80% מהם, חוזרים להרגיש טוב בגופם כל עוד לא הייתה התערבות חיצונית. בית הספר מוכן לחשוף את הילד ואת חבריו לתופעה למרות סיכוי גבוה שיחזור להרגיש בן.
אזכיר רק שתאוריות מגדר הופרכו כבר מזמן. כתבתי על זה בעבר. ג'ון מאני הפסיכולוג הרס את חייו של ברוס/ברנדה/דייוויד כבר בשנות השישים כשהציע לגדלו כבת לאחר אירוע טרגי שאירע לאיבר מינו כשהיה תינוק. נראה ש"אנשי המקצוע" לא שמעו על כך. וכל זה בהתעלמות מההורים, מהערכים שלפיהם הם מגדלים את ילדיהם ומזכותם להכריע בשאלות מסוג זה.
למחרת שליחת המכתב, בשיעור הראשון, יגיעו לכיתה הוריו של הילד וצוות רחב מבית הספר ויספרו את סיפורו האישי באמצעות הקראת סיפור "תואם גיל" ("אני ג'אז" מאת ג'סיקה הרתל), המתאר את סיפורה של ילדה שנולדה כבן, בדומה לתלמיד הכיתה, שמעתה יזוהה כבת. מה שלא סיפרו להורים הוא שאת אותה ג'אז, שהיא אדם אמיתי, אפשר למצוא באינסטגרם מדברת על הקושי, על החרדות ועל הדיכאון שהיא חווה בעקבות המהלך. הסיפור הקשה הזה הוא סיפור "תואם גיל"?
ביום שני התקבצו כמה עשרות הורים ברחבת עיריית הרצלייה כדי לומר שילדינו צריכים לגדול בחופשיות, בלי הבניות חברתיות שמנסות בכוח לשנות אותם. אנחנו יודעים שזה לא פשוט, שיש השלכות לביטוי פומבי, שיש חששות מהתנכלויות ומפגיעה בפרנסה. אם יש הורים שעדיין מפחדים להרים קול, פנו אליי או לפורום ההורים
בית הספר ציין כי היה חשוב להם לשתף את ההורים טרם המפגש, אך הם מבקשים מההורים שלא לדון בנושא עם הילדים טרם המפגש המתוכנן. "חשוב כי השיתוף של התלמידים ייעשה בתיווך נכון ומקצועי". בית הספר מבקש מההורים שלא לדון בנושא על ילדיהם. היש בקשה עקומה מזו? האם יש "איש מקצוע" שיודע טוב יותר מאיתנו לדבר עם ילדינו בני ה-7? זו חוצפה ממדרגה ראשונה שלא לומר מרקסיסטי להחריד ואף מזכיר את האמירה ההזויה של מרב מיכאלי שלפיה המשפחה הגרעינית היא המקום המסוכן ביותר לילדים.
בית הספר ציין שהמהלך נעשה בשיתוף פעולה מלא עם השירות הפסיכולוגי החינוכי ועם מפקח בית הספר, אך לא ציין שהמהלך לא היה על דעתה של המנהלת. במכתב שפרסמה כתבה כי היא הביעה את התנגדותה לפעולות שנעשו וכי הנושא הובא לידיעתה רק כמה ימים קודם לכן, ללא כל אפשרות לבחון את התהליך, שאינו מוכר ורגיש. המנהלת הדגישה כי לא ניתן להתחיל כל פעולה לפני שהוגשה תוכנית ולפני בחינה מעמיקה של המקרה בהתייחסות להשפעה מרחבית על כלל ההורים והתלמידים בכיתה ובבית הספר.
אני תוהה אם אותו "שירות פסיכולוגי חינוכי" מכיר את המונח Rapid Onset Gender Disphoria, ואם טרח בכלל להעלות את האפשרות הזו למי שדחף לקיום המפגש הזה. ROGD, ובעברית אפקט וורטר של דיספוריה מגדרית, הוא סיטואציה שבה כאשר ילד אחד יוצא מהארון ומצהיר כי מגדרו הפוך, ילדים אחרים מתחילים גם הם לחשוב שאולי הם נולדו בגוף הלא נכון. בארצות הברית כבר יש ארגונים גדולים של הורים לילדי ROGD, והם מוחים נגד החדרת האג'נדות הרדיקליות הללו לתוך בתי הספר.
האם ייתכן שמערכת החינוך מוכנה לסכן את ילדינו? לצערי, ככל הנראה התשובה היא כן, ותפקידנו הבלעדי הוא לשמור עליהם. לא מדובר בהחלטה איזה בגד ללבוש בבוקר, לא איזה צבע בא לי בשיער. זו החלטה בלתי הפיכה לכל החיים, וכדאי שההורים והילדים יבינו את כל המשמעויות של החלטה כזו. כאשר ההחלטה מתקבלת בגיל בוגר יותר, מילא. כיתה ב'? בית ספר יסודי? הילדים האלה זקוקים לטיפול, הם זועקים לעזרה, ובמקום לעזור להם ולשמש להם עוגן ההורים נכנסים למערבולת איתם יחד. אסור שזה יקרה. תשמרו על הילדים שלכם, תהיו עוגנים בעבורם.
ביום שני התקבצו כמה עשרות הורים ברחבת עיריית הרצלייה כדי לומר שילדינו צריכים לגדול בחופשיות, בלי הבניות חברתיות שמנסות בכוח לשנות אותם. אנחנו יודעים שזה לא פשוט, שיש השלכות לביטוי פומבי, שיש חששות מהתנכלויות ומפגיעה בפרנסה. אם יש הורים שעדיין מפחדים להרים קול, פנו אליי או לפורום ההורים. אנחנו נסייע ונמשיך במאבק על חינוך ערכי ואיכותי לילדים שלנו.
המקרה הזה של הרצלייה הוא הסנונית הראשונה שהצלנו להוציא לאור בזכות אימא אחת שהחליטה שלא לשתוק עוד, אך היא איננה היחידה. אנחנו חיילים במערכה הרבה יותר גדולה וחשובה ממקרה אחד כזה או אחר. אנחנו במאבק על עתיד ילדינו, על עתיד החברה כולה, על עתיד המדינה. אנחנו רוצים לשמור על ישראל יהודית שבה יש חופש ביטוי לכל אדם ולכל הורה יש אחריות על חינוך ילדיו ועל התכנים שהוא מאשר שיועברו לו. בע"ה נעשה ונצליח.
