הטור הזה הוא החלק השלישי והאחרון בסדרת הטורים שפתחנו בה לקראת הבחירות המתקרבות והקמת ממשלת הימין הבאה. בטור הזה אעסוק במהות, בשורש, בסיבה ובזכות שבשמה אנו נאבקים בכלל על היאחזותנו בארץ הזאת.
העיקר, שחשוב לזכור תמיד וסביבו שזור כל מאבקנו על יהודה ושומרון ועל הארץ כולה עוד מימי עליות תלמידי הגר"א, הוא שלא באנו הנה בשביל לבנות לעצמנו חלקת אדמה לגור בה בבטחה, אלא לבנות מחדש את הארץ שהבטיח וציווה לנו בורא עולם. כיום, גם במקרים הימניים יותר של ההסברה הישראלית, שיח כזה נדיר עד לא קיים.
באופן סמלי הייתי אומר שכל הנורמה שלוקחים לסיור ביד ושם כל שר ואיש חוץ שמגיע לישראל היא חלק מזה. האמירה היא "חייבים לדאוג לישראל, אחרת זה יחזור". דיבור של הכרח קיומי ממקום של מסכנות. לא ממקום של זכות. אנו נמצאים בארץ ישראל בזכות ולא בחסד, וזו צריכה להיות גישת היסוד, אחרת מתחילות הבעיות.
קחו לדוגמה את הנושא הזה. אנחנו רגילים להאשים את מדינות אירופה באנטישמיות ובתמיכה דווקאית בערבים. אבל מה לנו להלין עליהם? שימו את עצמכם רגע במקומו של שר חוץ של מדינה אקראית באירופה, וכל מה שאתם יודעים הוא שיש "סכסוך ישראלי-פלשתיני".
כאשר הוא נדרש לנושא ומקשיב לטענותיהם של נציגי הערבים, הוא שומע על זכותם ההיסטורית ועל הקשר הנפשי שלהם לאדמה במקום. כאשר הוא הולך לצד היהודי ושומע את נאומי ראש ממשלת ישראל, הוא שומע על הצורך בביטחון ועל הפחד משואה שנייה. זה אומר כולה שלי, וזה אומר תנו לי קרקע בטוחה לשבת בה.
מה תעשו במצב כזה? כמובן. השטח שייך לערבי, מגיע לו לקבל את השטח. אלא מה, גרים כאן גם יהודים שצריך לדאוג להם איכשהו. נדאג להם לביטחון באמצעות מערכות טכנולוגיות מתקדמות וערבויות בינלאומיות, נמצא להם רצועת חוף לשבת בה ושטח קטן נוסף לקצב הגידול הטבעי, והבעיה נפתרה.
המחשבה "לא כדאי לטעון טענות זכות כי הן לא יתקבלו טוב" באה פעמים רבות ממקום של חוסר אמונה עצמית בצדקת הטענות. הערבים המציאו עם 'פלשתיני', המציאו היסטוריה של העם הזה שלא הייתה ולא נבראה, ושכנעו את העולם כולו בצדקתם. מי שבא ממקום של ביטחון עצמי בצדקת דרכו, יידרשו לו חודשים או אפילו שנים, אבל לטווח הרחוק טענותיו יתקבלו ויכריעו. כך עשו הערבים, ובינתיים המשחק עובד לטובתם.
ממשלה החפצה בחיזוק ובשימור של אדמותיה ושל ערכיה התלויים באדמות אלו, צריכה לומר באמת ובכנות: אנחנו יושבים פה כי אלו הערכים שלנו וזה המקום שלנו.
עוד שיקול מכריע התומך בכך הוא הידיעה שלא לעולם חוסן, ותמיד יכולה להיות אופציה של עליית שלטון שמאל, שאפילו בטווח זמן קצר מאוד יכול לנסות לעשות מהלכים גדולים והרסניים (כפי שניסה לעשות אהוד ברק בשיחות קמפ דייוויד, וב"ה לא הצליח).
החדרת המסר ברמה בינלאומית שאנחנו נמצאים פה בטענות זכות וצדק תקשה על ממשלות שמאל בעתיד לטעון שהן פועלות בשם הציבור הישראלי כולו (ודאי אם הן מבוססות על מפלגות בלתי ציוניות, כמו שקרה בבחירות אלו), שכן יהיה ידוע שיש בישראל גם אמירות ברורות אחרות (וב"ה לרוב יש בישראל ממשלת ימין, כך שזאת יכולה להיות האמירה הדומיננטית והנורמטיבית של ישראל).
אבל אם הכול שיקולי ביטחון, מה הבעיה לזרוק הכול אם לדעת ראש הממשלה מן השמאל הערובה הביטחונית מספקת?
שטחי A ו-B הם כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון, ונגזלו מאיתנו בהסכמי אוסלו הארורים. לא מעט אנשי ימין, דמויות מובילות בהתיישבות, איבדו במרוצת השנים את הזיקה לאותם חבלי ארץ. זה התחיל ב"אין מה לעשות, השטחים לא בשליטתנו", עבר ל"אין ברירה, צריך מערכת אוטונומית עצמאית לערבים שתטפל בבעיות שלהם", והגיע ל"אין לנו מה לחפש בשטחים האלה, הם שייכים לערבים"
הרשות הפלשתינית: גוף טרור
ובכן, אילו צעדים מעשיים צריכה הממשלה לנקוט?
- שינוי ב-180 מעלות של דפי המסרים המתנצלים וה'ביטחוניים' כלפי העולם. הנחיה ברורה ומפורטת תרד לכל אגפי משרד החוץ, תיושם באגף ההסברה באינטרנט ובמדיה למינה ותגיע עד לנציגי ישראל באו"ם. בהתאם למדיניות החדשה, כל טענה על "כיבוש אדמות פלשתיניות" או כל גינוי בנייה ביהודה ושומרון, החל מהר חומה וכלה בחומש, ייענו בתגובה ישראלית חד-משמעית שתכריז שאלו אדמות העם היהודי מדורי דורות, ולפיכך איננו כובשים.
- ומהסברת-חוץ למדיניות-פנים. גם כאן בישראל הדברים שציינו לעיל לא ממש מושרשים בציבור, לא רק בצד השמאלי של המפה הפוליטית אלא אף בתוך ציבור הימין ובמיינסטרים של ההתיישבות.
ניקח לדוגמה את היחס לשטחי A ו-B, שהם כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון, ונגזלו מאיתנו בהסכמי אוסלו הארורים. לא מעט אנשי ימין, דמויות מובילות בהתיישבות, איבדו במרוצת השנים את הזיקה לאותם חבלי ארץ. זה התחיל ב"אין מה לעשות, השטחים לא בשליטתנו", עבר ל"אין ברירה, צריך מערכת אוטונומית עצמאית לערבים שתטפל בבעיות שלהם", והגיע ל"אין לנו מה לחפש בשטחים האלה, הם שייכים לערבים".
החולשה והנפילה הרגעית הפכה לאידיאל ולחזון החדש, והיחס כלפי הרשות הפלשתינית הפך עם השנים, בעיני רבים בציבור הישראלי, משלילה של גוף טרור שכבש מאיתנו בכוח ובדם חבלי מולדת להכלה של גוף לגיטימי שחולק איתנו בעלות על הארץ.
היחס לרשות הפלשתינית התחלק לרוב לשתי גישות מרכזיות: מגמת השמאל הייתה ונשארה להציגה כגוף ראוי ושוחר שלום שיש לדון עימו על השליטה בארץ, ומגמת הימין הייתה להשתיק ולנסות להתעלם מהפיל שבחדר.
הקו הראוי שעל מדינת ישראל לנקוט הוא לא להתכחש לקיומה של הרשות אלא לומר בפה מלא: אין לנו מה לדבר עימם כיוון שמדובר בגוף זר היושב בארצנו, וזאת רק בגלל טעות אומללה שעלינו לתקן.
לכל היותר אפשר לתת לרשות הפלשתינית מעמד של מייצגי אותם אנשים שאינם אזרחי המדינה היושבים כעת בשטחה, כמו שהיינו מתייחסים לנציג המסתננים בדרום תל אביב, אבל לשלול בגלוי כל התייחסות לרשות הפלשתינית כאל סמכות מדינית.
נגזרת מעשית של מדיניות זו היא התחלת תהליך מדיני ברור להחזיר לידינו בשלב הראשון כמה שיותר סמכויות שניתנו בהסכמי אוסלו לידי הרשות הפלשתינית בשטחי A ו-B, שהם חלק בלתי נפרד מארצנו, כדי להביא בסוף לשליטה ישראלית מלאה בשטחים האלה. דוגמאות לכך הן אכיפה בתחומי הבנייה, המחצבות, הערים החדשות, הרס העתיקות, הציד הבלתי חוקי ועוד, שכולם נתונים היום בידה של הרשות הפלשתינית.
אולי זה נשמע הזוי ומופרך, אבל דווקא טענות שאינן מתנצלות לרגע ומעמידות במקומן את מדינות העולם יתקבלו בסופו של דבר הרבה יותר טוב ובשקט, כפי שהוכח בכל פעם בעבר שמנהיגי המדינה אזרו אומץ.
