מי שגר באחת ההתנחלויות או השכונות הדתיות-לאומיות לא יבין את התיאור הזה. אבל מי שגר בשכונה מעורבת של חרדים וכיפות סרוגות ונכנס לפעמים לשטיבלאך החרדיים, יבין גם יבין.
דווקא לא רציתי להיכנס באותו בוקר של יום העצמאות לבית הכנסת החרדי. יש באזור שלי גם מספיק בתי כנסת 'משלנו', ולמה לי להסתבך. אבל בסוף, כפי שאיכשהו תמיד קורה לי ביום הזה, כל הבוקר שלי התפקשש בגלל הילדים שבחופש והתינוקת שסובלת מדלקת אוזניים, וברבע לתשע הבנתי שאם אני עוד רוצה מניין, לא נותר לי בסביבה אלא 'אוהל יוסף'. אני מתפלל שם הרבה פעמים, ודווקא אוהב את האווירה הנעימה, אבל ידעתי שהיום נעימות רבה לא תהיה שם.
מי שמכיר את השטיבלאך, בפרט בשעות הפחות רשמיות של התפילות, יודע שזה הולך ככה: מחכים שיתקבץ מניין, מתחילים תפילה במסדרון – כי החדרים עוד תפוסים במניינים הקודמים – ותוך כדי תפילה מתקדמים לעבר חדר שהתפנה.
ושם, במסדרון, כשזה עוד לא ממש רשמי, וכשנמצאים עדיין לפני ברוך שאמר (טוב, בואו נודה, לפעמים גם אחרי), שם מתחילים הוויכוחים.
אני שונא את זה. כל יום עצמאות אותו דבר. בתחילה שומעים רק רחש קל. אתה יכול להמשיך להניח תפילין ולומר קורבנות ולעשות כאילו אינך שומע דבר. אבל לאט לאט כבר אי אפשר להתעלם. יהודי מבוגר בכובע וחליפה עונה בלחש רם לצעיר סרוג: "ברור שלא אומרים פה הלל! מה, אנחנו ציוינים? תחנון כרגיל!"
סרוג צעיר אחר מתערב: "לא צריך להיות 'ציויני' – כמו שאתה קורא לזה – צריך רק להיות מכיר טובה". חרדי מבוגר מגבה אותו: "אלפיים שנה היינו בגלות! אבא שלי ז"ל אמר שחייבים להודות ולהלל. בברכה! הוא ידע על מה הוא מדבר. מאושוויץ הוא הגיע לכאן. תחנון להגיד ביום של כאלה ניסים?"
ושם, במסדרון, כשזה עוד לא ממש רשמי, וכשנמצאים עדיין לפני ברוך שאמר, שם מתחילים הוויכוחים
"ניסים?" ג'ינג'י שנראה כמו אברך משי מתעצבן פתאום. "הקמה של מדינה חילונית כזו היא נס בעיניך? איזה רדיפות של דת יש פה, איזה מצעדי גאווה. אתה חושב שהקוֹדֶש בּוֹרְכוּ שמח במדינה הזו?!"
"זה שאנחנו לא יודעים להשתמש במתנה שקיבלנו לא אומר שאנחנו לא אמורים להודות עליה", מתרעם עליו יהודי מקצה בית הכנסת שקשה לי להגדיר מאיזה ציבור הוא. בכל מקרה, הדיון כבר מזמן שוכח להתנהל בלחישות, ואני מאבד לגמרי איפה אחזתי בתפילה.
האווירה בחדר כבר הייתה חמה, ולא חום נעים. "הגדוילים שלנו", "הרבנים שלכם", "כפיות טובה!" "חדש אסור מן התורה", "בושה וחרפה!" נזרקו המילים מצד לצד. שליח הציבור דידה לו בינתיים בפסוקי דזמרה. קולו היה חלש, אולי כדי שלא להפריע לדיון. איכשהו לא נראה לי שה' רווה הרבה נחת מהתפילה הזו.
באיזשהו שלב נכנסנו לחדר המרכזי, והקולות שקטו. בכל זאת בית כנסת, לא נעים, ואנחנו כבר אחרי ישתבח. אבל שקט מתוח שרר בין המתפללים, ומבטים עוינים משני הכיוונים נשלחו אל שליח הציבור. מה הוא מתכוון לעשות אחרי שמונה עשרה?
"המברך את עמו ישראל בשלום", הדגיש החזן במיוחד את המילים החותמות את חזרת הש"ץ. ה'אמן' של הקהל נאמר בשפה די רפה, ולאחריו השתררה בחדר דממת ציפייה. ואז הוא הסתובב מהעמוד ופנה אלינו. יהודי בשנות החמישים שלו, זקן קצת מאפיר ועיניים טובות. וזה מה שהוא אמר: "אני עכשיו בשקט שבע דקות. כל אחד יגיד במקומו מה שהוא רוצה להגיד. עוד שבע דקות ממשיכים".
היה רגע קצר של הפתעה. אנשים הביטו זה בזה, ובזה אחר זה נדלקו עיניהם בהבנה. גדול השלום. פתחתי את סידורי ב'הלל' ואמרתי בשמחה ובהתרגשות. החלטתי בנחישות שלא לבדוק מה עושים האנשים סביבי, והייתה לי תחושה שגם הם החליטו כך.
אחרי שבע דקות סקר הש"ץ את כולנו בנחת והסתובב בחזרה אל העמוד: "יתגדל ויתקדש שמֵה רבא", כולם נראו פתאום מחויכים ורגועים.
בסוף התפילה ניגשתי אליו ללחיצת שכויעח. לא הייתי היחיד. רגע אחר כך איכשהו כולנו מצאנו את עצמנו לוחצים ידיים זה לזה. אני חושב שבכל זאת הייתה לקדוש ברוך הוא נחת מהתפילה הזו.
Lead:
