1. כשמדברים על מצבם של ניצולי השואה הרעבים, אומרים שצריך לעזור להם. כשמדברים על קשישים שצריכים תרופות, אומרים שצריך לסייע להם. כל זה נכון, אבל הפרשה שקראנו בשבת, פרשת 'קדושים', דורשת מאיתנו יחס אחר, עמוק יותר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".
שימו לב שאנחנו לא נדרשים לרחם על הזקן המסכן, אלא להפך – לכבד. להעריך. לייקר. והדרת – מלשון הדר. זוהי קריאה למצוא הדר בבני הגיל המבוגר, לראות יופי בקמטים ובניסיון החיים, ללמוד מהם ומסיפור חייהם. אורי אורבך ז"ל אפילו ייסד, כשר לענייני גמלאים, את 'שבת והדרת' – שבת שבה נותנים לקשישי הקהילה לעלות לתורה ולדבר לציבור.
יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימים שבהם שומעים הרבה קשישים, ממקומות שונים ובמבטאים שונים, מספרים פתאום את סיפורם וזוכים לקשב רב. הפרשה מזכירה לנו להעתיק את המסר הזה לכל השנה ולגלות בדור המבוגר בחברה שלנו את ההדר שנמצא בו.
2. לפעמים רגע אחד משפיע על כל חיינו. סיפור היסטורי מרתק מהסוג הזה נחשף במפגש של נשיא המדינה יצחק הרצוג עם הרב ברל ויין בפסח האחרון. הרצוג הגיע לביתו של הרב בן ה־88, שעלה לארץ אחרי שנים כמנהיג וסופר ומרצה ידוע בארצות הברית. וכך סיפר הרב ויין לנשיא, שכידוע נושא את השם של סבו, הרב יצחק הרצוג:
"הייתי ילד צעיר ב־1946 כשאבא העיר אותי מוקדם ואמר: 'נוסעים לשדה התעופה, הרב הרצוג מגיע לשיקאגו!' כל העיר חיכתה לרב החשוב והמפורסם.
"הרב בא לדבר גם בבית הספר שלנו, והוא סיפר: 'חזרתי כעת מהאפיפיור ברומא. הגשתי לו רשימה של אלפי ילדים יהודים שהוכנסו למנזרים קתוליים בידי הוריהם רק כדי להציל אותם מהגרמנים. אמרתי לאפיפיור: אני נותן לך את הרשימה כנציג העם היהודי, ואני מבקש שתיתנו לנו בחזרה את הילדים. האפיפיור לא הסכים. הוא הסביר שכל מי שנכנס למוסד קתולי כבר הוטבל לנצרות, וצריך להישאר נוצרי לנצח'.
"הרב הרצוג סיים לצטט את האפיפיור, עצר לרגע ואז געה בבכי. מעולם לא ראיתי מישהו מתייפח ככה. הוא הרכין את ראשו על הפודיום, וכל אלפיים השנים האחרונות נשפכו ממנו. כל הצעירים האמריקאים עמדו נדהמים.
"ואז הזדקף הרב, הביט עלינו ואמר: 'אני לא יכול לעשות דבר נוסף למען הילדים הללו. אבל אתם, מה אתם מתכוונים לעשות למען העם היהודי? מה אתם מתכוונים לעשות כדי לשקם את עמנו?'
"ואז ניגשנו ללחוץ את ידו, והוא חזר על המסר לכל אחד מאיתנו באופן אישי. הוא הסתכל עליי, עדיין ילד, ואמר לי: 'האם שמעת מה אמרתי? אל תשכח את מה שאמרתי'.
"זה שינה את חיי. זה שינה את חייהם של רבים שהיו שם. מהקבוצה הזו יצאו רבים שהקימו מוסדות חינוך וארגונים יהודיים גדולים, ורבים גם עלו לארץ. לאורך השנים האמריקאים הצעירים שהיו שם באולם חינכו רבבות אנשים להיות חלק פעיל מהעם היהודי. הכול בזכות נאום אחד, בזכות בכי אחד".
3. את הקטע הבא שלח לי הלילה הרב יוני לביא: "לפני כ־400 שנה שאל שייקספיר: 'להיות או לא להיות?' העידן המודרני נתן תשובה מפתיעה לשאלה הזו: להיות ולא להיות גם יחד. רבים מאיתנו בוחרים לא להיות נוכחים, גם כשהם כאן. הם כל הזמן זמינים לכולם. הם על רטט. לא הטלפונים, האנשים עצמם. כשנמצאים בכל מקום, לא נמצאים בשום מקום. אנחנו מתרוצצים בג'אגלינג אינסופי בין המוני משימות במקביל ומתעקשים לעשות הכול בבת אחת. בעולם שכזה כל מפגש אנושי מתקיים על זמן שאול, רק עד שתיכנס ההודעה או יישמע הצלצול הבא ותשומת הלב תוסט מיידית אל מחוזות אחרים. כשמישהו יושב מולך ומחזיק מכשיר ביד, אתה יודע שהוא בעצם לא לגמרי איתך…
"מצוות ספירת העומר שאנחנו סופרים בימים אלה ושמופיעה בפרשת השבוע, מציעה כיוון מעניין – רגע לפני שמבצעים את הספירה היומית, אנחנו עוצרים ואומרים: 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר'. זה לוקח רק כמה שניות, אבל אנחנו מתמקדים. מתכוננים. משקיטים. מזמנים את עצמנו לרגע הזה, כי הוא לא יחזור עוד לעולם. אנחנו עושים את הדבר הכי פשוט והכי מופלא שיש: פשוט נוכחים, לגמרי.
"אם רק נרצה נוכל לקחת את המתנה הזו אל המחוזות האחרים בחיינו: אל המפגש הזוגי שלנו, לסיפור לילד לפני השינה, לתפילה, לעצמנו. הנני מוכן ומזומן. הנני כאן. רק כאן".
4. בתחילת פרשת 'אמור' התורה נותנת הוראות מיוחדות לכוהנים, ולפני ההוראות – היא גם פונה אליהם באופן מיוחד.
"ויאמר ה' אל משה: אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם".
שימו לב לביטוי "אמור אל הכהנים בני אהרון" – עוד לפני שהכוהנים שומעים מה הם צריכים לעשות, הם שומעים שהם בני אהרון. המוצא, הייחוס, התחושה שכל אחד מהם הוא "בן אהרון", בנו של אהרון הכהן, נכנסת להם ללב – ועכשיו אפשר גם להתחיל לדבר על העבודה שלהם. קודם צריך לדבר על מעלתם, שירגישו חשובים ויקרים, בני מלכים, שיזכרו מי הם – ואז הם גם יקשיבו להוראות ולתפקידים.
מצאתי את הפירוש הזה בספר של הרב האמריקני דב ברל ויין, והוא נכון כמובן לא רק לגבי הבנים של אהרון אלא לגבינו. המסר של הפרשה הוא – אמור אל עצמך: אני בן של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה.
5. השבוע ציינו שנתיים לפטירת הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון 'מתנת חיים', שנפטר מקורונה בגיל 55. רעייתו רחל עומדת כיום בראשות הארגון, שבו קצב התרומות רק הולך וגובר.
בעיניי, הרב הבר לא אחראי רק למהפכת תרומת הכליות בישראל. הוא לא רק הציל את חייהם של כ־1,200 נתרמים. הוא חולל בד בבד עוד כמה מהפכות:
• המהפכה החברתית – יש לך יוזמה טובה? יש לך חלום? קדימה, קדם אותם. אל תחכה למדינה, לממסד, לתורמים. תתחיל, ואולי לאט לאט תהפוך את העולם. זה שיעור עצום על יזמות ויצירתיות.
• מהפכת האכפתיות – הרב הבר גילה את המצוקה בתחום הזה כשנזקק בעצמו לתרומת כליה. אחרי שקיבל תרומה, יכול היה לחזור לשגרה, אבל הוא נתקל בבעיה אישית – והחליט לפתור בעיה ציבורית. זוהי גדלות. לא להסתפק בפתרון פרטי, לא לעזור רק לעצמך, אלא לשנות את הכללים ולהיטיב עם כולם.
• מהפכת הטרנדיות – אנחנו מרבים לדבר על לחץ חברתי שלילי, שגורם לאדם להיסחף למחוזות לא טובים כי "כולם ככה", אבל הרב הבר יצר לחץ חברתי חיובי. פתאום "כולם תורמים כליה", אז אולי גם אתה חייב להצטרף לאופנה? זוהי הוכחה שאפשר לייצר קמפיין חינוכי, שכולו נתינה ומסירות. ביישוב עלי, שבו מתגוררים תורמים רבים, פורסמה פעם בדיחה: "נפתחה קבוצת תמיכה לאנשים עם שתי כליות".
לזכרו.
