אנחנו כל הזמן מחכים, ממש כמו המדינה בתחילת דרכה, שמישהו יעניק לנו עצמאות. שמישהו יאמר "yes" לשאיפתנו העמוקה ביותר אולי. אבל עצמאות שצריכה אשרור מתמיד מבחוץ עלולה להפוך לתלות נוראה, להתמכרות. היום החליף ה-yes את מקומו ב-like, ומיליוני אנשים יצפו לעצמאות שיעניקו להם העוקבים.
עצמאות, יודעת התורה, חייבת להיות תכונה פנימית. נהיה חייבים להפסיק לספור אצבעות באו"ם או לחלופין אגודלי לייק כדי להגיע לעצמאות המופלאה שתעניק התורה: "וספרתם לכם".
"ולפעמים נופל אדם בדעתו מחמת שנדמה לו שבני גילו טובים ממנו בהרבה, ואף על פי שהוא מידה נכונה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולהחזיק כל אדם כטוב ממנו. אבל, אם ייפול בדעתו על ידי זה חס ושלום, אין זה ענווה! אדרבא, זה גדלות גדול (גאווה) שאין נאה לו עבודתו עכשיו וחבריו כבר זכו למה שזכו.
"ולכן, 'וספרתם לכם', לעצמכם! ולא יסתכל על חברו כלל ויהיה שמח בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל, שיש הרבה שיש להם פרנסה בשפע וגם בעבודת ה'. ונדמה לו שהם גדולים ממנו באלפי מדרגות אף על פי שלא ראה מהם יגיעות כאלה והוא התייגע כל כך ולא זכה לזה. אף על פי כן, אל ייפול בדעתו כלל ויהיה שמח בחלקו וישמח עצמו" (ליקוטי הלכות, או"ח, פסח).
עצמאות חייבת לבוא קודם כול מבפנים, מפני שאדם או אומה שיהיו תלויים בהכרה מתמדת מחוץ, לא יפתחו לעולם עמוד שדרה מוסרי. כשרבי עקיבא מביט בתלמידי החכמים סביבו, הוא מרגיש את בורותו ביתר שאת, וכל מה שהוא מבקש הוא לא למצות את יכולותיו כי אם "לשבור את עצמותיהם" של תלמידי החכמים. כך ירגיש אדם שעצמותו תלויה בעוצמתם של אחרים.
אבל זה רק חלקה הראשון של הדרך לעצמאות.
כל אדם צריך רחל. רחל שתאמר לו: "רואה אני בך צניעות מבורכה, ותיקרא תורה על שמך". רחל לא תעניק לו עצמאות אבל תזכיר לו שהוא יכול. ללא אהבת רחל לא היה עקיבא. היא לא נתנה אישור לקיומו, היא נתנה אהבה.
"בספירת העומר סופרים יחד את הימים, ואפילו ההלכה אומרת שחבר מוציא את חברו. אם יום אחד שוכחים לספור, רק חבר שסופר איתך יכול להשאיר אותך במעגל הספירה" (הרב קרליבך).
לפעמים תשכחו לספור את עצמכם. שם הוא יהיה, החבר הטוב, יוציא אתכם בברכתו, יספור לכם את הימים עד שתזכו לעצמאות.
