יאללה, כולם ביחד

כל הזמן אחרת
משה קלוגהפט, יועץ אסטרטגי ויוצר, כותב המשך לשיר 'אין לי ארץ אחרת' של אהוד מנור

אנחנו מכורים לנוסטלגיה. יש לנו נוסטלגיה לריחות ולטעמים, נוסטלגיה לאנשים, לתמונות בשחור-לבן, המון נוסטלגיה לערכים. בעיקר יש לנו נוסטלגיה לנוסטלגיה.
ההמנון שלנו מספר שעוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי, והאובססיה השנייה שלנו היא להזכיר לעצמנו שוב ושוב שארצנו שינתה את פניה. זה קצת מעייף.
לפעמים מרוב מרדף אחרי האופק שוכחים שאין דרך להגיע אליו. לפעמים הדרך הכי טובה ליהנות מהשקיעה היא להביט בשמש ולנשום, ולא לרדוף אחריה ולהישרף.
יום העצמאות הוא יום מצוין לפקוח את העיניים שלנו, לאהוב את הארץ שלנו ולהבין שהיום זאת הנוסטלגיה של מחר. זאת התחלה ממש טובה לשינוי. חג שמח.

לינק למילים המקוריות

יֵשׁ לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
מֵרָחוֹק
יֵשׁ לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
יוֹתֵר מְמַהֶרֶת
פָּחוֹת מְהֻרְהֶרֶת
אֲנִי בְּמִרְדָּף
הִיא לֹא עוֹצֶרֶת

יֵשׁ לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
וַאֲנִי מִתְקָרֵב אֵלֶיהָ
כְּמוֹ שֶׁמִּתְקָרְבִים לְאִמָּא
וְרוֹאֶה
אֶת קִמְטֵי הַגִּיל
וְקִמְטֵי הַגִּילָה
אֶת פִּצְעֵי הַבַּגְרוּת
וְהַבַּגְרוּת שֶׁפָּצְעָה

וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה
מַבִּיט עָלֶיהָ מֵהַמַּטָּס בַּשָּׁמַיִם
וְהַמֶּרְחָק מִתְקַצֵּר
כְּמֶרְחָק דַּפֵּי הַתָּנָ"ךְ
כְּמֶרְחָק הַדְּמָעוֹת מֵהָעֵינַיִם

יֵשׁ לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת
וְזֹאת אוֹתָהּ אַחַת בְּדִיּוּק
לְנַסּוֹת לִפְקֹחַ לָהּ אֶת הָעֵינַיִם
זֶה יָכוֹל לִכְאֹב
אוּלַי פָּשׁוּט אֶפְקַח אֶת עֵינַי
אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת לֶאֱהֹב

יותר מזה אנחנו לא צריכים
הרבנית ימימה מזרחי כותבת בית נוסף לשיר 'את הגשם תן רק בעיתו' של אבי קורן

תמיד אהבתי כל כך את השיר הזה בקולו של שלמה ארצי, שיר שכולו תפילה. לכאורה מסתפק במה שנשאר: גשם ופרחים, ויותר אנחנו לא צריכים, אבל בסוף, בתעוזה יוצאת דופן, הוא מבקש את תחיית המתים, לא פחות: "ותן לנו לשוב ולראותו… ותן לה להיות שנית איתו". אז מה שנשאר לבקש יהיה רק הבית למי שיחזרו בעזרת ה' וייפגשו שוב, בוכים מאושר, לקול צחוקו הגדול של רבי עקיבא. יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.

לינק למילים המקוריות

כְּבָר נֶחֱרַב מִקְדָּשׁ וְעוֹד אֶחָד
חֲזוֹן הַנְּבִיאִים כְּמוֹ הִתְרַחֵק,
עַד שֶׁנַּהֲפֹךְ עַם מְאֻחָד
וְקוֹל רַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק:
"כַּמָּה גֶּשֶׁם בָּא כְּבָר בְּעִתּוֹ
כַּמָּה פֻּזְּרוּ עַל הַקְּבָרִים פְּרָחִים,
עַכְשָׁו נִשְׁאַר לִרְאוֹת רַק בְּבִנְיַן בֵּיתוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד חֲכָמִים בּוֹכִים!"

כל חלק למקום
הרב יובל פרוינד כותב בית נוסף ל'נשל הנחש' של מאיר אריאל

מאיר אריאל וישראליות מתחברים אצלי בפשטות. משהו בבלורית הנצחית ובשפה הפיוטית המתגלגלת, פרדס חנה–כרכור בואכה שיר השירים ונבואות הזעם הנוקבות והעיניים הירוקות והטובות, ועברנו את פרעה וחזון דניאל וזרעי קיץ וערבי עם נרגילה.
בשיר 'נשל הנחש' מאיר מתאר את הבחור שיוצא מהשביל ונאבד, משיל את המסורת הקיבוצית או היהודית וצולל חופשי ללא מצנח, והשיר מסתיים בבדידות איומה מתחת לאיזה גשר.
תמיד בסוף השיר בא לי לבוא לבחור הזה, ולמאיר שבתוכו, ולחבק אותו ולהגיד לו שאני איתו ושהעגלה לא באמת נוסעת ומתרחקת לנצח, והיא מגיעה בשבילים נסתרים אל הלב גם כשנראה שהיא נעלמת באופק. ומאיר עצמו גילה את הסוד הזה לעולם. לכן אני מקדיש לו את הבית הנוסף ומתנצל מראש על חוצפתי העילגת להוסיף מילים לשיר כל כך שבור ושלם.

לינק למילים המקוריות

וּבְטִיּוּל בִּקְצֵה עוֹלָם,
אַתָּה מֻטָּל אֶבְיוֹן וְדַל,
וְהִיא תָּבוֹא עַד קְצוֹת רַגְלֶיךָ,
וְהָעֶגְלוֹן יַפְטִיר קַלּוֹת:
"הֵי, בַּחוּרְצִ'יק – לַעֲלוֹת
לֹא מַמְשִׁיכִים לִנְסֹעַ בִּלְעָדֶיךָ".

וְאַבָּא בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ:
אֵשׁ הָאַהֲבָה – לֹא יְכַבּוּ מַיִם,
הָעֲגָלָה נוֹסַעַת הֲלֹךְ-חֲזֹר,
אִם קָפַצְתָּ מִמֶּנָּה הַיּוֹם,
הַלֵּב לֹא שׁוֹכֵחַ,
וּמַחֲזִיר כָּל חֵלֶק לַמָּקוֹם.

בלדה לעלייה מרוסייה
הרב נתנאל אלישיב, ר"מ במוסדות בני-דוד שבעלי ומנהל מכון בניין התורה, כותב המשך לשיר 'בללייקה' של יורם טהרלב

משפחתי עלתה לארץ בשנות השמונים (למניינם), כששירים בעלי אוריינטציה לאומית וציונית עוד השתלבו בטבעיות ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו ובמצעדי הפזמונים. בהיותי בכיתה ה' התפשט שיר חדש, 'בללייקה', שבאמצעותו סיפר יורם טהרלב את סיפורם של אחינו יהודי ברית המועצות דאז, שנמנע מהם לעלות לארץ ישראל.
במרכז השיר עומדת הבללייקה, כלי מיתר נפוץ ברוסיה. בעזרתה יהודי ברית המועצות, שנגזרה עליהם שתיקה תחת משטר האימה הסובייטי (ועל כן כונו אז "יהדות הדממה"), מבטאים את כיסופיהם לעלות לארץ: "תפילה אילמת לא מנוחמת, אל ארץ ישראל"; ושם, בארץ ישראל, הם יזכו להשמיע את קולם ברמה: "בללייקה, בללייקה, עוד יישמע שירי בארץ ישראל".
כעבור שנים אחדות התחולל נס לנגד עינינו: ברית המועצות קרסה, שערי העלייה נפתחו לרווחה, ומאות אלפים מאחינו ואחיותינו מימשו את חלום העלייה לישראל.
ואנחנו מה עשינו? בהתחלה עשינו רבות: קיבלנו את העולים בשדה התעופה בשירה ובריקודים. התנדבנו היכן שיכולנו. השבט שלי בבני עקיבא נקרא אז 'המבשר' לרגל הבשורה הגדולה, ההיסטורית, הא-לוהית.
אבל עתה, בחלוף כמה עשורים, עלינו לשאול את עצמנו גם את השאלות הקשות: מדוע לא הצלחנו לחבר יותר מבני העלייה הזאת לבית שהיה אמור להיות טבעי להם, לציונות הדתית? מדוע בשורות המנהיגות החינוכית והציבורית שלנו כמעט אי אפשר לשמוע מבטא רוסי? האם הבעיות בענייני יוחסין, שנובעות משני דורות של ניתוק כפוי ומניסוח לא מוצלח של חוק השבות, בעיות שבוודאי אי אפשר להתעלם מהן, לא גרמו לנו לתייג שלא בצדק את כלל העולים כיהודים וישראלים פחות מאיתנו? האם לא הגיעה השעה שאחינו, שנקראו ברוסיה "יהודים", לא ייקראו עוד בארץ "רוסים"?

בְּלֵב הַלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי קוֹל,
זֶה קוֹל אָחִי עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל,
תְּפִלָּה אִלֶּמֶת לֹא מְנֻחֶמֶת
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מִתּוֹךְ הָאֵלֶם עָלָה קוֹלוֹ
לֹא סְעָרָה הָיְתָה בּוֹ וְלֹא אֵשׁ
רַק בָּלָלַיְקָה בִּדְמִי הַלַּיְלָה
וְקוֹל אָדָם לוֹחֵשׁ:

בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה,
הוֹ, שִׁירִי לִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם,
בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה
עוֹד יִשָּׁמַע שִׁירִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה
עוֹד יִשָּׁמַע שִׁירִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בְּלֵב הַלַּיְלָה לָחַשְׁתִּי לוֹ:
אֶת תְּפִלָּתְךָ שָׁמַעְתִּי מִן הַבְּכִי,
אֲנִי שׁוֹמַעַת, אֲנִי יוֹדַעַת,
אָחִי אַתָּה, אָחִי.
בְּלֵב הַלַּיְלָה עוֹדוֹ נוֹגֵן,
אֲבָל עִם בֹּקֶר יֵאָלֵם קוֹלוֹ,
אָז אֶקָּחֶנּוּ וְאֶשָּׂאֶנּוּ
אֶל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה…

בְּסוֹף הַלַּיְלָה זָרְחָה חַמָּה
הַשַּׁעַר הַכָּבֵד נִפְתַּח סוֹף־סוֹף
תְּפִלָּה אִלֶּמֶת הָפְכָה רוֹעֶמֶת
הֵם בָּאוּ אֶל הַחוֹף.

בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה,
הוֹ מָה יָפוּ נוֹפֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה
שִׁירִי נִשְׁמַע סוֹף־סוֹף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
בָּלָלַיְקָה, בָּלָלַיְקָה
הַיְקַבְּלוּ אוֹתִי אַחַי בְּיִשְׂרָאֵל?

האם הגיע היום?
אמיר מויאל כותב המשך לשיר 'ברחובנו הצר' של יורם טהרלב

לפני חודשים מספר נפרדנו מאומן המילים יורם טהרלב, שאחראי לכמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו בשפה העברית, ובהם 'אתה לי ארץ', 'קום והתהלך בארץ', 'עוד לא תמו כל פלאייך', 'יעלה ויבוא', 'נח' ועוד.
כשהיינו בהופעה שלו לפני כמה שנים נחשפנו לאדם צנוע, משעשע מאוד, חד מחשבה, בעל זיכרון יוצא דופן וגם חביב מאוד. לכן כששמעתי על הפרויקט היה לי ברור שאעשה מחווה לאחד משיריו.
כשעברתי על השירים היפים כל כך שכתב ברבות השנים, בלט לי שירו הנפלא 'ברחובנו הצר', שאף שנכתב בידי אדם שאיננו דתי, הוא שיר מלא באמונה. וכשקראתי בו שוב, נחמץ לי הלב על המקצועות המוזכרים שהיו ואינם, ואיך חסרונם משקף תהליך שעוברת החברה שלנו. ואף על פי שאני חושב שככל שאנחנו הולכים קדימה אנחנו הולכים גם אחורה, הסיום אופטימי.

לינק למילים המקוריות

בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר
אֵין נַגָּר וְלֹא סַנְדְּלָר
יֵשׁ רַק אִימֶיְל וְזוּם
וְלֹא צָרִיךְ דַּוָּר
אֵין כִּמְעַט חֲנוּיוֹת,
רַק בְּגָדִים וּמָזוֹן
וְכֻלָּם מְבָרְכִים אֶת בִּרְכַּת
אָמָאזוֹן
וְהוּא חוֹלֵם וְהָעוֹלָם כְּבָר הִשְׁתַּנָּה
בִּמְקוֹם חַיָּט בִּמְקוֹם כּוֹרֵךְ יֵשׁ מְכוֹנָה
הָעוֹלָם הָפַךְ שִׁטְחִי
וְהַקְּרָבִי כְּבָר לֹא הֲכִי
אֲבָל כְּשֶׁהַמַּשְׁבֵּר אוֹרֵחַ
אָז אוֹרָם, שֶׁל יִשְׂרָאֵל זוֹרֵחַ
טוֹב לִבָּם, כְּמוֹ שָׂדֶה פּוֹרֵחַ
הַלְּוַאי שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ כָּל יוֹם

האם הוא כבר כאן?
אודהליה ברלין כותבת בית נוסף לשיר 'חבלי משיח' של נעמי שמר

נושא מסיבת הסיום שלי בגן חובה היה שירי נעמי שמר. לא הרבה זיכרונות ילדות נשארו לי, אבל זיכרונות לימוד השירים מהגן הם מהזיכרונות החזקים. אחד השירים שלמדנו היה 'חבלי משיח', וכבר אז המתיקות והאופטימיות שלצד הקושי בשיר משכו את ליבי.
חלפו שנים, ובאחד ממופעי 'אוחילה' חידשתי את השיר. מאז הוא מלווה אותי בהופעות מדי פעם, ובכל פעם שאני שרה אותו, אותה מתיקות שבה ועולה. כשהייתי ילדה המשיח נראה לי דבר רחוק, דמיינתי אותו כאדם שבא פתאום והכל משתנה. כמו כולם ציפיתי למשיח, אבל בה במידה פחדתי מהלא ידוע שהוא מביא איתו.
לפני כמה שנים שמעתי רעיון יפה מאבי משה (מוסא) ברלין, שאמר שמשיח בעיניו הוא לאו דווקא אדם אלא סוג של אור המתגלה בעולם. מאז אני שמה לב שברגעים קטנים אורו של משיח כבר כאן.
איני חושבת שהשיר 'חבלי משיח' לא שלם, אך בכל זאת, אילו יכולתי לפגוש את נעמי שמר, הייתי מספרת לה שעם השנים, מדור לדור, אורו של משיח מתגלה והולך מניגון עתיק לניגון חדש. לאור חדש.
ואנקדוטה קטנה לסיום: מעט אחרי פרוץ הקורונה לחיינו שמעתי רעיון יפה, שתמיד שאנחנו מדברים על המשיח אנחנו חושבים לעצמנו: אבל מה, איך העולם יכול להשתנות פתאום? ובא נגיף קטן ולימד אותנו שהעולם יכול להשתנות כהרף עין.

"יָד קְטַנָּה אוֹחֶזֶת דֶּגֶל בְּכָחֹל-לָבָן
שִׁיר חָדָשׁ נִשָּׂא בָּרוּחַ
זֶה אֶצְלִי סִימָן
הוּא כְּבָר כָּאן
הוּא כְּבָר כָּאן"

ים הדעה
צור ארליך כותב בית נוסף ל'ים השיבולים' של יצחק קינן

בנוסעי בכבישי הארץ בעונת העומר, האביב והקציר, מרחיב את ליבי בכל שנה השיר 'ים השיבולים'. מילותיו החמות של יצחק קינן, לחנו המעורר של חיים אגמון וזמרתם הגבוהה של חברי הגבעטרון קוראים דרור לרינת העונה, לשמחת הארץ המבשילה את שיבוליה. בבית שהוספתי לשיר נאחזתי בשני המרכיבים של כותרתו, הים והשיבולים, וניסיתי להפליג הלאה ביַמִּים וביָמִים ולבנות לַקָּמה עוד קומה.

לינק למילים המקוריות

יָם הַשִּׁבֳּלִים עוֹד יַעֲמִיק,
עוֹד יִגְדַּל בְּעֹמֶק וּבְחֹמֶר.
כָּל הָעֲגָלוֹת עוֹד יִמְלְאוּ בְּעָמִיר,
עוֹד נַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶת הָעֹמֶר.

עַל הַמֶּרְחָבִים הַנִּפְרָסִים מִשְּׁתֵּי גָּדוֹת
הַגַּלִּים וְהַלְּבָבוֹת יִסְעָרוּ.
עוֹד יָמִים נָכוֹנוּ לָנוּ, עוֹד הַיָּם גָּדוֹל,
כַּיָּם תִּמְלָא דֵּעַת ה' הָאָרֶץ.