נתפס על חם

האמת, שכבר בשבוע שעבר רציתי לכתוב כאן על המצב הביטחוני שהולך ומחמיר, ועל השאננות של מערכת הביטחון שמגיבה בצורה רפה ועדינה לטרור. לא שיערתי שכבר בתוך שבוע אקבל דוגמה מוחשית, ישר לפנים, של המצב ההזוי שאנו נמצאים בו.
ביום חמישי בשבוע שעבר קיבלתי דיווח מגורם ביטחוני על ערבי שעולה בהליכה מהירה לכיוון הגבעה מכיוון בכפר מוכמוס.
יצאנו במהירות לשטח וזיהינו את המחבל במרחק של פחות מ־100 מטר מבית אחת המשפחות בגבעה, שבו שהו באותו הזמן אישה וילדה. הוא התקדם ישירות לכיוון הבית.
צעקנו לו בעברית ובערבית לעצור, תוך כדי שאנחנו מצמצמים מרחק לכיוונו.
אחרי כמה שניות הוא עצר, שומר על אחת מהידיים שלו בתוך החגורה, ונראה כאילו הוא מתכוון לשלוף סכין או כלי נשק אחר.
התקרבנו אליו עוד כדי לנטרל אותו, וכשהגענו למרחק מטר וחצי ממנו הוא הוציא את היד וניסה לקפוץ עליי.
השתחררתי ממנו, ובד בבד הבחור השני שאיתי העיף אותו הצידה. הוא ניסה לתקוף שוב, אבל נהדף בחזרה על ידינו. אחרי כמה שניות של מאבק הוא התחיל לברוח.
התחלנו לדלוק אחריו, ‏ואחרי מרדף של כמה עשרות מטרים הצלחנו לתפוס אותו, לרתק אותו לרצפה ולאזוק אותו. כוח צבאי שהגיע לאחר מכן, לקח אותו למעצר.

בחיפוש שנעשה מאוחר יותר על גופו של המחבל, לא נמצא כלי תקיפה כלשהו. האם הוא הספיק להשליך כלי תקיפה במהלך המרדף? אין לי תשובה לשאלה, אך גם אם יתברר בסופו של דבר כי הוא לא היה חמוש, כל זה לא מפחית במאומה מהסכנה.
רק לפני כשנה חדרה מחבלת לא חמושה לחוות שדה אפרים בבנימין, נכנסה לבית משפחת זאב, בעלי החווה, לקחה סכין מאחד הארונות ‏והחלה לרדוף אחרי לאה, בעלת הבית. לאה נאבקה בה בגבורה, ורק תושייתו של אחד התושבים שהצליח לנטרל את המחבלת, מנעה אסון בנפש.
לאה, אגב, נפטרה לפני כחודש לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, שבמהלכו התעקשה לא להזניח לרגע את המאמץ לפיתוח החווה וההתיישבות באזור.
הגשתי כבר שעה לאחר האירוע תלונה במשטרה, מתוך ציפייה שימצו את הדין עם המחבל במלוא החומרה.
גם אחרי שהאירוע הסתיים, שאלה אחת עדיין נותרה באוויר והטרידה את מוחי: האם המחבל נשא על גופו כלי נשק – שאותו הספיק להשליך – או קיווה להשיג כלי תקיפה בדרך? ייתכן שהייתי מקבל תשובה לשאלה אלמלא הסיפור היה מקבל תפנית חמורה ומדאיגה עוד באותו יום.

כאן המקום לציין: האמון שאני רוחש למשטרת ישראל מאז ומעולם לא היה מזהיר, אך למרות זאת להודעה כזאת לא ציפיתי.
ביום שישי בבוקר צלצל מכשיר הפלאפון שלי. מהצד השני של הקו היה מענה אוטומטי שבישר – "התפתחויות חדשות קרו בתלונה שהגשת".
מעולה, חשבתי. סוף סוף אולי אקבל פרטים מהחקירה או עדכון על הגשת כתב אישום והארכת מעצר.

אבל לא. באתר המשטרה לנפגעי עבירה נחה לה ידיעה לקונית: "החשוד שוחרר בתחנת המשטרה בתנאים אשר נועדו להגן עליך כנפגע עבירה".
אילו תנאים, אתם שואלים?
ובכן, הרחקה לחמישה ימים מ'שטח המריבה' – קרי: גבעת רמת מגרון.
כן, כאילו מדובר בסכסוך בין שכנים על חנייה ולא במחבל רצחני שנתפס רגע לפני ביצוע זממו.
ואיך בדיוק הרחקה על הנייר מהגבעה אמורה להגן עליי מפני פיגוע נוסף? מי ערב לכך שבפעם הבאה המחבל לא יעלה כשהוא חמוש בסכין?
לא ברור מה עבר בראשו של הקצין שהורה על שחרורו של המחבל – וחמור מכך מה חשבו אלו שהתוו את המדיניות הזאת מלמעלה, אך מה שבטוח, שעם ההתנהלות הנוכחית – הפיגוע הבא הוא רק עניין של זמן.

התקרבנו אליו עוד כדי לנטרל אותו, וכשהגענו למרחק מטר וחצי ממנו הוא הוציא את היד וניסה לקפוץ עליי.
השתחררתי ממנו, ובד בבד הבחור השני שאיתי העיף אותו הצידה. הוא ניסה לתקוף שוב, אבל נהדף בחזרה על ידינו. אחרי כמה שניות של מאבק הוא התחיל לברוח

דגל לבן – לא כאן
אחרי הכול, חשוב לזכור מה עומד מאחורי הטרור הערבי־אסלאמי, שהכה ביתר שאת בשבועות האחרונים.
מאחורי הטרור הרצחני עומד מאבק נחוש על הארץ מול אויב אכזר וצמא דם, ששואף להקים על אדמת ארץ ישראל מדינת טרור ערבית.
דווקא בימים אלו נדרש מאיתנו, האזרחים, לא להיכנע, ולצד המאבק הנחוש בטרור – להמשיך ולחזק את ההתיישבות היהודית.
האויב הערבי מנגד יודע להתגייס כולו למלחמה ולגבות את לוחמיו. את אלו שנלחמים בנשק ואת אלו שנלחמים במעדר ובטרקטור. הגיע הזמן שעם ישראל יירתם אף הוא ויטה כתף.
חג הפסח הקרוב הוא הזדמנות טובה לרדת לשטח. במאמץ קטן יחסית יכול כל יהודי לחזק באופן משמעותי את אחת מעשרות נקודות ההתיישבות שפזורות במרחב – אם בהתנדבות ועזרה בבנייה ורעיית צאן בחופשת בין הזמנים, בטיול משפחתי בשטחים הפתוחים שיתרום לחיזוק הנוכחות היהודית או בנקיטת יוזמה עצמאית לפיתוח ההתיישבות.
מי שכבר הרימו את הכפפה ויצאו ביוזמה ראויה לשבח, הם כיתה י"ב בישיבת רגבים בגולן, שצפו בדאגה במרחבי ארץ ישראל ההולכים ונכבשים והחליטו להשיק פרויקט שימשוך יהודים נוספים לנקודות ההתיישבות החדשות.
תוכנית הפעולה נבנתה, והנערים יצאו לשטח. בתוך כחודש וחצי הקימו הנערים שלושה מצפים ופינות חמד בנקודות התיישבות, בשומרון ובבקעת הירדן, והם מתכוונים לבנות בתקופה הקרובה שלושה מצפים נוספים בנקודות אסטרטגיות.
"השנה החלטנו להקים שישה מצפים בחוות חקלאיות שממוקמות בנקודות אסטרטגיות ביהודה ושומרון", מספר עומר קפלן, רכז כיתה י"ב ברגבים.
"המטרה המרכזית היא ליצור ממד נוסף ליישוב הארץ בנקודות הללו – לא רק מרעה, חקלאות ובנייה, אלא גם ממד של תיירות – טיולים ואטרקציות שימשכו חלקים נוספים בעם ישראל שיבואו לקנות את הארץ ברגליים וליהנות מאתר טבע אטרקטיבי וכיף", אומר קפלן.

עומר קפלן: "השנה החלטנו להקים שישה מצפים בחוות חקלאיות שממוקמות בנקודות אסטרטגיות ביהודה ושומרון"

ברגבים מבקשים להעביר מסר לציבור: "אנחנו מזמינים את הציבור הרחב לנצל את חופשת הפסח ולבוא לזמן איכותי של משפחה, מפגש חברים על כוס קפה או טיול משפחתי וחניית סיום באחת מהנקודות החדשות, אתם מוזמנים ליהנות מחוויה כיפית וערכית במקום אחד.
"המצפים ממוקמים בחווה של אורי בבקעת הירדן, בחוות אל־נווה בצפון השומרון ובחוות דורות במערב השומרון".
גם אצלנו – ברמת מגרון – נקיים בעזרת ה' ביום רביעי בחול המועד פסח הפנינג תמיכה המוני עם מגוון אטרקציות, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור.
אז אם בא לכם לבוא ולהכיר מקרוב את המשפחות בגבעה, להתרשם מהפעילות וליהנות מהנוף והטבע – מוזמנים לקפוץ לבקר.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".