השְלֵמה

קרדיט תמונה: בני טל אור, לע"מ

40 שנה בדיוק מלאו השבוע להפקרת חבל סיני וגירוש יישובי ימית. לאזרח הישראלי הממוצע השם 'סיני' יתקשר בסבירות גבוהה למקום נופש מוזל וחולות אינסופיים. המבוגרים שבינינו אולי עוד יזכרו קראת היישובים בחבל הארץ המשגשג, מעוז של חקלאות יהודית ואהבת הארץ, אשר הוחרבו ונמסרו לידיים זרות
העקירה מסיני הייתה הפעם הראשונה שבה ממשלת ישראל שלחה את חייליה לעקור חבל ארץ פורח במטרה למוסרו לידיים זרות. האירוע שטלטל רבים בעם ישראל, הביא למשבר אמון בממשלה ובעומד בראשה – שהיו עד אותו זמן חלק בלתי נפרד מציבור נאמני ארץ ישראל השלמה.
ארבעה עשורים חלפו. כבר הורגלנו ונשחקנו מעקירות, פינויים והריסות – שרבים מהם בוצעו על ידי ממשלות ימין לדורותיהן – עד שגירוש יהודים מביתם הפך כמעט לדבר שבשגרה. אבל למי מאיתנו יצא להרהר פעם איך הגענו למצב שבו הרס ועקירת יהודים מבתיהם הפך למציאות שגרתית?
כיצד הגענו למצב שבו שטחי C, שבשליטה ישראלית מלאה, ננגסים מסביבנו במהירות מסחררת, והציבור הימני אדיש ואינו יוצא בהמוניו לבלום את הסכנה המתפשטת? כדי להבין את המצב (העגום) שבו אנו נמצאים היום, ניקח למשל אירוע שהסעיר לאחרונה רבים בציבור הימני.

בנט כמשל לשכחת החזון
בשבוע שעבר לא מעט אנשים – גם אלו שכבר ממש לא חסידי הממשלה הנוכחית – הופתעו לשמוע כמה מילים מדבריו של ראש הממשלה. בהצהרה שמסר בפסגת הנגב, אימץ בנט את לקסיקון השמאל וכינה את יהודה ושומרון בצמד המילים "הגדה המערבית", ביטוי שכה נאבק בו בעבר.
"איך יכול להיות שראש ממשלה שהיה עד לא מזמן מנהיגה של מפלגת ימין, ומנכ"ל מועצת יש"ע שפעל למען ההתיישבות, הפך את עורו בצורה כל כך בוטה?", תמהו. אבל האמת היא שאני ממש לא הופתעתי.

אם נעמיק בתופעת בנט, נוכל ללמוד ממנה הרבה על התהליך העובר על כל עם ישראל. ברגע שערך שלמות הארץ איננו עוד חלק מסל הערכים היהודי, ההתדרדרות עד למחוזות השמאל היא רק שאלה של זמן

אם נחזור אחורה כ־10 שנים, נגלה שכבר אז התייחס בנט לחבלי המולדת כאל סטרט־אפ עסקי. העיקרון שהנחה אותו אז היה שיש לבצע במשא ומתן את העסקאות שיכללו את כמות השטח המרובה ביותר, וכלל לא ככאלו שאסור למסור אפילו סנטימטר מהן, כפי שהרבה להתבטא בבחירות שלאחר מכן.
בשנת 2012 השיק בנט תוכנית מדינית בשם "תוכנית ההרגעה". התוכנית נבנתה לפי הרעיון הבסיסי: על שטחי C תוחל ריבונות יהודית, ובשטחי A ו־B תהיה אוטונומיה פלסטינית אזרחית. אם התוכנית מזכירה לכם תוכנית "שלום" אחרת שנחתמה פה בעבר וגררה בעקבותיה מחיר דמים כבד – לא טעיתם.
למרות זאת, הרעיון המעוות כבש אז רבים בימין, והם הלכו שבי אחרי הדיבורים על החלת ריבונות. רק מעטים מאד נשארו לצעוק: "איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו? אנחנו שוכחים את זה?". כן, שכחנו את זה.
הנכונות לוותר על שטחי A ו־B זלגה בתוך שנים ספורות גם להרס מאחזים שחורגים מגדרות היישובים. החרבת המקומות האלו התרחשה בתקופתו של בנט כשר ביטחון, בטענה ש"צריך לשמור על החוק ביהודה ושומרון". משם המשיכה אותה מדיניות אל הפקרת רוב שטחי C לבנייה ערבית מסיבית, וכעת הגיעה אף לניכור כלפי ההתיישבות כולה – בכינוי "הגדה המערבית" שהודבק ליהודה ושומרון מפי בנט.
אני יכול לשער שאצל רבים מכם המילה "נוכל" נמצאת עכשיו על קצה הלשון. לכאורה הבן אדם אכן היתל בכולם במשך שנים, קנה לעצמו מקום של ימני הנאמן לחזון ארץ ישראל השלמה – ובאחת פשט את המסכה וחשף את פרצופו האמיתי. זה אולי הסבר הגיוני ופשטני, אבל לא בהכרח נכון.
אם נעמיק בתופעת בנט, נוכל ללמוד ממנה הרבה על התהליך העובר על כל עם ישראל. ברגע שערך שלמות הארץ איננו עוד חלק מסל הערכים היהודי, ההתדרדרות עד למחוזות השמאל היא רק שאלה של זמן.

כשהלב בג'נין
זהו המקום לחזור לנקודת ההתחלה – לסיני. הגירוש מסיני היה הפעם הראשונה שבה מסרה ממשלת ישראל לידיים זרות חבל ארץ פורח ומשגשג. כמו כן דובר אז לראשונה בצורה פומבית על רעיון העוועים של הקמת אוטונומיה פלסטינית על שטחי המולדת.
באותו תהליך מדיני גדע בגין את חזון שלמות הארץ, שהיה אז נחלת רבים שלא הסכימו להיפרד מ"אף שעל". הם התייחסו לכל חבלי הארץ, ללא שיקול גיאוגרפי או אחר, כחלקים בלתי נפרדים שאי אפשר למוסרם או לפגום בהם. אחרי הטאבו ששבר בגין, הגיעו מנהיגי ימין אחרים, שרון ונתניהו, ומסרו את חברון, גוש קטיף וצפון השומרון.
את החלטת שרון לבצע את תוכנית "ההתנתקות" אפשר עוד לתרץ כדרך להימלט מחקירה פלילית, שהייתה תלויה כנגדו. אולם את מסירת חברון לרשות הפלסטינית על ידי נתניהו, אי אפשר להגדיר אחרת מלבד איבוד הדרך וחזון שלמות הארץ, אשר היו מנת חלקו של נתניהו כחבר כנסת מן השורה.
וכפי שרואים, איבוד היעד והחזון אינו נחלתם של ארבעה אנשים בלבד שכיהנו בעמדות מפתח. ערכים שליליים אלו הם ביטוי למצב רחב יותר, שבו הדגל של שלמות הארץ כחלק בלתי נפרד מעם ישראל – קופל וחדל לשמש כמצפן אצל רבים בציבור הישראלי.
בתחילה השלמנו עם הורדת חבל סיני ממפת ארץ ישראל. לאחר מכן הסרנו את שטחי A ו־B ממפת ההתיישבות שיש להיאבק עליה ("תהיו ריאליים"). בהמשך ויתרנו גם על החזון לשוב לגוש קטיף וצפון השומרון ("תתעסקו במה שיש לנו בידיים") – ופתאום מצאנו את עצמנו היום מנהלים מלחמת מאסף על שטחי C שבלב ההתיישבות, אשר נחטפים אל מול אדישות הציבור הימני.
כי אחרי כל הנסיגות הללו, מה כבר ההבדל אם נוותר על עוד כמה דונמים בשטחי C, שהם גם ככה ליד יישובים ערביים? הניסיון הוכיח שזה לא עניין עקרוני, אלא רק שאלה של כמות. וכך אנו שוב מוותרים, צועדים צעד אחורה ומוצאים את עצמנו נאבקים על דבר שבעבר היה ברור מאליו.

גם אנו, המתגוררים בגבעה הממוקמת בשטחי C, פועלים לעיתים בכלים "פרגמטיים" כדי למנוע הרס ופינוי. אבל כדי שכל זה יצליח והיעד שעבורו אנו פועלים לא ייטשטש ויתעמעם לאורך השנים, עלינו להיות מחוברים לחזון

התשובה לשאלה כיצד אנשים המשויכים לנאמני ארץ ישראל מוכנים להפקיר כך את חבלי ארצנו, להעלים עין מהבנייה הערבית המשתוללת ולהקפיא את ההתיישבות, נעוצה באותו רגע שבו קופל הדגל של שלמות הארץ. חזון זה פירושו שארץ ישראל היא כמו גוף שלם וחי, שאיבריו תלויים זה בזה ואין אפשרות לוותר על אף אחד מהם.
המאבק על הארץ יצלח רק אם שלמות הארץ תוצב כיעד המאבק. רק אם נחזיר את הסיסמא הכל־כך לא פרגמטית "אף שעל" לסדר היום. אחרת, ההידרדרות היא רק עניין של זמן.
המפתח לכך הוא אהבת הארץ. מי שאוהב מישהי לא יוותר עליה לעולם. גם אם בגלל סיבות מסוימות הוא נמצא רחוק ממנה – הוא לא יפסיק אפילו לא לרגע להתגעגע אליה.
ברמה המעשית המאבק על הארץ כרוך בהרבה פעולות קטנות: התיישבותיות, משפטיות והסברתיות.
גם אנו, המתגוררים בגבעה הממוקמת בשטחי C, פועלים לעיתים בכלים "פרגמטיים" כדי למנוע הרס ופינוי. אבל כדי שכל זה יצליח והיעד שעבורו אנו פועלים לא ייטשטש ויתעמעם לאורך השנים, עלינו להיות מחוברים לחזון ארץ ישראל השלמה.
המאבק על שטחי C שאנו מצויים בו כעת, יצליח רק אם הלב שלנו יהיה בשכם ובג'נין – חלק בלתי נפרד מארץ מולדתנו. האחיזה שלנו בבית־אל ובעפרה תהיה איתנה רק אם לא נפסיק להתגעגע לסיני, לעבר הירדן המזרחי ולארץ הלבנון.
אז גם אם מחר בבוקר לא נלך להקים יישובים בגוש קטיף – 40 שנה לגירוש מסיני הוא ההזדמנות ללמוד, לזכור ולהתגעגע.
מה טוב היה אם בכל ישיבה ואולפנה היו מספרים על סיני ועל צפון השומרון, לומדים את ההיסטוריה על הערים היהודיות יריחו ושכם ומכירים לעומק את מפת 40 האחוזים הנוספים מיהודה ושומרון, שנשכחו מלב במרוצת השנים.