קרדיט תמונה: michael c luddeni
בסוף ינואר בשנה שעברה פורסמה באמצעי התקשורת ידיעה קטנה שבאתר חפירות בהר עיבל נמצא קמיע עתיק עשוי עופרת ובתוכו אותיות עבריות. הידיעה נבלעה בבליל החדשות של הקורונה והבחירות הרביעיות ולא עשתה יותר מדי רושם על אף אחד. אחרי הכול כתובות עבריות המתגלות בחפירות ארכאולוגיות הן אולי לא דבר שבשגרה, אך גם לא עניין נדיר כשלעצמו. אפילו החוקרים שמצאו אז את הקמיע העתיק לא שיערו שהם מחזיקים בידם פצצה שעתידה לשנות את פני המחקר הארכאולוגי שינוי דרסטי.
בשנה וחודשיים שחלפו מאז מציאתו של הקמיע המדובר הוא הועבר בדיקות חוזרות ונשנות בשלל טכנולוגיות כדי לחשוף את הכתוב בקמיע המקופל בלי לשבור אותו, וחשוב עוד יותר: כדי לתארך אותו. לפני שבועיים במסיבת עיתונאים צנועה בטקסס הכריז הארכאולוג ד"ר סקוט סטריפלינג, שהוא וצוותו מצאו את הקמיע, על ממצאים שמבחינת עולם המחקר הם רעידת אדמה, לא פחות. בתוך הקמיע נמצא בכתב עברי עתיק נוסח של קללה שבה חוזרת שוב ושוב המילה ארור לצד אזכור כפול של שמו המפורש של הקב"ה.
ואולם מדהימה עוד יותר המסקנה החד-משמעית שעלתה בכל הבדיקות שנעשו לקמיע: הוא תוארך לתקופת הברונזה המאוחרת, המאה ה-13 לפני הספירה, אם לדייק. כלומר, בדיוק לתקופה שבה על פי המקרא הוקם המזבח בהר עיבל במעמד הברכה והקללה המתואר בספר יהושע.
לעולם המחקר משמעות הממצא הזה הרסנית, "מכת מוות", כפי שהתבטא פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה, שחקר גם הוא את הקמיע. הסיבה היא שהמחקר האקדמי במאתיים השנים האחרונות קיבל באופן מוחלט את גישת ביקורת המקרא, שלפיה בתקופה שאליה מתוארך הקמיע עדיין לא ידע עם ישראל קרוא וכתוב, ולכן לא יכול לכתוב את התנ"ך, ומכאן שהתנ"ך היא יצירה מאוחרת שאי אפשר לקבל אותה כמהימנה.
לעולם המחקר משמעות הממצא הזה הרסנית, "מכת מוות", כפי שהתבטא פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה, שחקר גם הוא את הקמיע. הסיבה היא שהמחקר האקדמי במאתיים השנים האחרונות קיבל באופן מוחלט את גישת ביקורת המקרא, שלפיה בתקופה שאליה מתוארך הקמיע עדיין לא ידע עם ישראל קרוא וכתוב, ולכן לא יכול לכתוב את התנ"ך
לאורך השנים פיתחו חוקרים מגוון תאוריות בנוגע לדרך התהוותה של ספרות המקרא, אולם מבחינת כולם היה ברור כי יש רק שני סוגי מקורות שאפשר להסתמך על מהימנותם: ממצאים ארכאולוגיים וכן כתובות או פפירוסים, ורק הם יכולים מבחינת עולם המחקר לאשש או לתקף אזכורים מן המקרא. כעת הקמיע, תוכנו ותיארוכו לא רק מתקפים את התנ"ך כמקור ראשוני ואמין; הם קוברים מאות מחקרים ומסקנות שנעשו בעולם האקדמי והתבססו על הנחת היסוד כי התנ"ך הוא טקסט מאוחר שנכתב בידי בני אדם.
יצירה ברמה גבוהה
סיפורו של הממצא יוצא הדופן מתחיל לפני יותר מארבעים שנה כשצוות בראשות פרופ' אדם זרטל ז"ל מאוניברסיטת חיפה זיהה אתר פולחן בהר עיבל. במקום נערכו חפירות, ובעקבותיהן קבעו זרטל וחוקרים נוספים כי מדובר במזבח גדול. זיהוי זה תואם את המסופר בספר דברים וכן בספר יהושע על המזבח שהקים עם ישראל בהר עיבל במעמד הברכה והקללה, עם הכניסה לארץ ישראל וכריתת הברית המחודשת בין ה' לעם. ואולם אנשי אקדמיה רבים המשיכו לטעון כי לאתר המדובר אין שום קשר ליהדות וכי זהו אתר פולחן כנעני. פרופ' זרטל נותר איתן בדעתו, אולם מעולם לא נמצאה הוכחה מוחלטת שתאמת את הקביעה. זרטל נפטר לפני שבע שנים, אך היה מי שהמשיך את עבודתו.
הארכאולוג האמריקני ד"ר סקוט סטריפלינג מהמכון לחקר התנ"ך בטקסס היה בשנות השמונים של המאה הקודמת סטודנט צעיר שהצטרף לצוות שחפר בהר עיבל עם פרופ' זרטל. לאחר סיום החפירות חזר סטריפלינג לארצות הברית, אולם האתר בהר עיבל לא נתן לו מנוח. לפני שלוש שנים, רגע לפני פרוץ הקורונה, הוא חזר להר עיבל, הפעם עם צוות משלו, והתחיל לסנן את העפר במקום.
סטריפלינג וצוותו השתמשו באותה שיטת ניפוי שמשתמשים בה בחפירות בפרויקט סינון העפר מהר הבית, שהביא לידי גילויים מדהימים. את העפר מהר עיבל הובילו סטריפלינג וצוות ליישוב שבי שומרון, ושם ניפו אותו. כך התגלה באחד מאותם ימי ניפוי קמיע העופרת. סריקת סי-טי ראשונית הראתה כי יש בו ארבעים אותיות בעברית עתיקה, אולם התוכן נותר עלום.
סטריפלינג פנה לכמה מומחים מרחבי העולם וביקש מהם להירתם לעזרתו. פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה הוא אחד מהם, ושני מומחים נוספים שנכנסו לתמונה הם ד"ר פיטר גרט ואן דר־וין וג'ונס גטנברג מהאקדמיה למדעים של צ'כיה, הנחשבים למומחים עולמיים בפיענוח טקסטים עתיקים.
פרופ' גרשון גליל: "מי שיודע לכתוב טקסט עם תקבולת כיאסטית, יכול לכתוב הכול, וזה מצביע קודם כול על כך שהיהודים היו באזור כבר בתקופה הזו, ושכבר אז הם ידעו לכתוב, בשונה ממה שחושבים. מצורת האותיות ומסגנון הכתיבה, אפשר לומר שיש כאן רמה ספרותית ואומנותית פנטסטית"
עבודת הצוות העלתה כי בתוך הקמיע מצויה קללה שזה תוכנה: "ארור, ארור, ארור, ארור לא-ל י-הו. תמות – ארור, ארור – מות תמות. ארור לי-הו, ארור, ארור, ארור". מאחר שתיארוך הקמיע למאה ה-13 לפני הספירה מתאים לתאוריה של פרופ' זרטל ז"ל, הרי שהקמיע הוא ממצא שמציג את הכתב העברי הקדום ביותר שנמצא אי-פעם.
בריאיון אמר פרופ' גליל כי אף שלא ברור מי כתב את הקללה, אי אפשר להתעלם מהתוכן שמתכתב עם האתר הידוע כהר הקללה וכי מדובר ביצירה ברמה גבוהה. "מי שיודע לכתוב טקסט עם תקבולת כיאסטית, יכול לכתוב הכול", אומר פרופ' גליל. "זו הכתובת הכי קדומה שיש לנו עד כה; היא ממוקמת בלב ההתיישבות היהודית בשומרון של המאה ה-13 לפני הספירה, וזה מצביע קודם כול על כך שהיהודים היו באזור כבר בתקופה הזו, ושכבר אז הם ידעו לכתוב, בשונה ממה שחושבים. מצורת האותיות ומסגנון הכתיבה, אפשר לומר שיש כאן רמה ספרותית ואומנותית פנטסטית. זוהי ההופעה הקדומה ביותר בעברית של שם א-לוהי ישראל, וזה כשלעצמו דבר מדהים".
