שמונה אגרות מהרב צבי יהודה קוק – על היסטוריוסופיה, פילוסופיה, תיאולוגיה וציונות / חגי שטמלר, הוצאת כרמל, 2021 תשפ"ב
זהו אינו ספרו הראשון של הרב שטמלר העוסק בדמותו של הרצי"ה; קדם לו ספרו המקיף, 'עין בעין – משנתו של הרב צבי יהודה קוק' אשר סוקר את משנת הרצי"ה לפרטי פרטיה: מיחסו אל עולם החול, תפיסתו את ההיסטוריה של עם ישראל, יחסו אל המצוות המעשיות, החשיבות שהוא ייחס למאבק על התודעה הלאומית של האומה, ועד הביקורת שנכתבה על הרצי"ה ותלמידיו מחוקרים שונים באקדמיה (והשגות על ביקורת זו), ההבדלים שבין תורתו לבין תורת אביו (הראי"ה קוק) וכן הבנת פעילותו הפוליטית הידועה בעיקר בהיותו המנהיג הרוחני של תנועת 'גוש אמונים', שהחלה את תנופת ההתיישבות הדתית־לאומית ביהודה ושומרון. חידושו הגדול של 'עין בעין' היה (בעיקר) הבנת הפעילות הפוליטית של הרצי"ה ככזאת אשר נבעה ישירות מתפיסותיו הרוחניות: ההבנה כי התודעה של עם ישראל היא בראש סדר העדיפויות.
כדי להבין את חידושו של הספר החדש, קצת רקע – מעשה שהיה כך היה: בישיבת מרכז הרב הישנה, בימי כהונתו של הרצי"ה כראש הישיבה, התגלגל לישיבה בחור צעיר ורחב אופקים, אשר הפגין את ידיעותיו בפילוסופיה ותרבות כללית. אותו בחור לא ציפה לפגוש בן שיח שידע לדבר איתו בשפתו, בוודאי לא אחד הרבנים וקל וחומר לא ראש הישיבה הישיש בעל הזקן הלבן והמגבעת. הרצי"ה, אשר זיהה את הלך רוחו של הצעיר, ביקש לאתגר אותו מעט. תוך כדי שיחה עמו חייך הרצי"ה חיוך שובב והלך אל מדף הספרים שבספרייתו הגדושה. הוא הזיז מדף שלם של ספרי קודש והוציא מהשכבות האחוריות של הספרייה את ספרו המפורסם של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־17, רנה דקארט, 'הגיונות מטאפיזיים'. לאחר שהרב הראה יכולת לקרוא את הדברים בשפת המקור וגם ביאר אותם, הוא הגיש את הספר לצעיר המשתאה. "אתה בוודאי יודע לקרוא את דקארט בצרפתית, לא?" במידה רבה, דמותו של הרצי"ה, הזכור בעיקר כמי שייסד את עולם התורה הדתי־לאומי וכן כמי שהיה מעורב רבות בפוליטיקה הישראלית, מקבלת פנים רעננות דרך האיגרות החדשות – אדם משכיל ורחב אופקים בזכות עצמו, המתמודד בעוז עם האמונות והדעות הרווחות בימיו.
האיגרות כוללות התכתבות של הרצי"ה בן ה־25 עם העלמה הלנה בר (לימים ברט) מהעיר הלברשטט שבגרמניה. הרקע להתכתבות הוא היכרותו עימה ועם משפחתה, לאחר שהוא בעצמו שהה בהלברשטט לצורך הרחבת ידיעותיו בתורה ובהשכלתו הכללית. האיגרות מראות כי כבר בגיל צעיר היה הרצי"ה פנומן: האיגרות כתובות במקור בשפה גרמנית גבוהה, שזורות טיעונים פילוסופיים מרתקים וכוללות התייחסות למגוון רחב מאוד של הוגים מרכזיים במחשבה האירופית. אכן, כפי שכתב הרצי"ה בעצמו כעבור שנים אחדות, "אני עצמי מחותן גדול עם התרבות הצרפתית והגרמנית". זאת כמובן לצד העובדה שכבר אז היה הרצי"ה תלמיד חכם בזכות עצמו ואף לימד תורה במסגרות שונות. מהאיגרת האחרונה בשמונה האיגרות נראה כי בר עברה שינוי מסוים ביחסה אל הציונות, שבאותה תקופה הייתה במוקד המחלוקת בין ציבור שומרי המצוות. הרצי"ה דואג לציין כי נימת דבריה השתנתה, כאשר החלה לדבר על "פריחת כל החיים היהודיים וכל הכוחות והחלקים היהודיים בארץ ישראל" לאחר תקופה שבה דיברה על "מאבק בין האגודה (אגודת ישראל) לבין הציונות".
ניתן לזהות באיגרות אלו עיקרי יסוד שיופיעו מאוחר יותר בצורה מנוסחת יותר בתורתו של הרצי"ה ותלמידיו. במיוחד תפסה אותי החשיבות שכבר אז ייחס הרצי"ה להתגלות א-לוהי ישראל בתוך התהליכים ההיסטוריים עצמם, מתוך הבנה שההיסטוריה מתקדמת בדרכים עקלקלות (כמו אצל אביו, שכתב 'היסתוריה' במובן של 'הסתר-יה'), מסר שתמיד יכול להפיח בנו תקווה, ובמילותיו: "בודאי אין שכחה לפני הקב"ה ולא זיוף וטעות לפני כסא כבודו. ומכל הנפילות והמחשכים בעצמם מתגלים תמיד תקומות עזות ואורות חשובים… פרוגרמת ההיסתוריה (תכנית ההיסטוריה) האלהית לא תתבטל, כמובן, על ידי עקולי הדרכים האנושיים…"
חייך הרצי"ה חיוך שובב והלך אל מדף הספרים שבספרייתו הגדושה. הוא הזיז מדף שלם של ספרי קודש והוציא מהשכבות האחוריות של הספרייה את ספרו המפורסם של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־17, רנה דקארט
הנספח ששטמלר הוסיף בסוף הספר, העוסק בייעודו של עם ישראל, והוויכוח של הרצי"ה עם תובנותיו של ההוגה היהודי־גרמני הרמן כהן, ריתקו אותי במיוחד. במידה רבה הוויכוח בין המסרים השונים כל כך של השניים רלוונטי ביותר כדי להבין את החברה הישראלית בת ימינו. במוקד הוויכוח ניצבת השאלה: האם ביסודה היהדות היא למעשה דת (כפי שגורס כהן) או שמא היא אומה (כפי שגורס הרצי"ה)? האם מטרתו המשיחית של העם היא בהיותו מצוי בגלות לכתחילה – או שמא דווקא מתוך מרכז ריבוני וארצי הוא ימלא את תפקידו כ"לב באיברים"? אשאיר לכם להרהר בכך.
ספר מרתק, ורצוי לקרוא מבלי לדלג על שום הערת שוליים.
