הרב יונתן זקס, בספרו החדש 'מוסריות', קובל על התופעה שהוא מכנה "דת הסלפי". הוא מצטט מחקר שלפיו בשירים פופולריים בעולם הולך ומתמעט השימוש במילים אנחנו, אותנו, לנו ושלנו, וגובר השימוש במילים אני, אותי, לי, שלי. "התהליך הלשוני הזה משקף את תנועת העומק הזו, ממבנים של צוותא אל העצמי הבודד". הוא דיבר, עוד הרבה לפני שפרצה הקורונה לחיינו, על נזקי הבדידות החברתית. פשה הנתק, תקרא לזה התורה בפרשת תזריע. בדד ישב.
דווקא עכשיו מפציע מי שנולד בראש חודש ניסן, רבי נחמן מברסלב. הוא מדבר על המילים אני, נשמתי, כמוני: "אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, וחידוש כמוני לא היה בעולם!" הוא אומר. האם לא תהיה זו דת הסלפי בהתגלמותה?!
מובן שגם רבי נחמן מכיר בחשיבות ה'אנחנו', אבל באופן הרך ביותר נדרש למי שאין להם למי לומר 'אנחנו'. הוא מתייחס לאיש הבודד הניעור בלילה ולמהלך בדרך לבדו ואומר בפרשנות וירטואוזית: "'הרי זה מתחייב בנפשו': אנחנו חייבים בעולם את נפשך הזו, הבודדה!" רבי נחמן יודע שהחודש הזה הוא ניסן של בנות ישראל, שלא היו בודדות מהן במערכה על המשפחה.
הוא אינו רוצה בחיי משפחה, הוא אינו רוצה תינוקות. ולה, אין למי לומר "אנחנו" חוץ מלהיא, האחרת, שמשתקפת אליה מן המראה. והיא תעמוד מולה ותשיר בלחש: "אחת מי יודעת? אחת אני יודעת", והיא אינה חולמת שסיפור 'אני' ו'אנוכי' ו'נשמתי' שלה יהפוך לסיפור ההצלה של כולנו! וכך ארבע אימהות ותשעה ירחי לידה ושמונה ימי מילה ושנים עשר שבטיא, והיא? רק כוכב אחד לבד מעז, הוי, איך הוא מעז?
אלמלא הסלפי של בנות ישראל מול המראה במצרים לא היינו פה אנחנו ובנינו ובני בנינו. "אישה כי תזריע: וירמוז הכתוב שעיקר הבנים הוא האישה, וחש הכתוב לה (והתורה דואגת לה במיוחד!) לצד שאינה חייבת ולא תתרצה בהולדה, לצד הצער שסובלת גם למה שמתגנית בלידה, על כן לא תחפוץ להינשא… ויהיה לה יתרון ומעלה" (אור החיים הקדוש על הפרשה).
האו"ח הקדוש מצדיע לכל אישה שמנסה שוב לצאת לפגישה, לכל אישה שמשתדלת בטיפול נוסף על ילודה, ואם לכם זה נראה כמו דאגה ל'אני', הקב"ה יודע שאלמלא הן, לא היה 'אנחנו'.
בליל הסדר ייפגשו ה'אני' וה'אנחנו', כי מה שעמד ל'אבותינו ולנו' היה היא, שעמדה על דעתה לרדת לשדות והמראה בידה, "ומראה לו דמות שניהם במראה ושואלת: מי נאה יותר?" ובעברית, סלפי.
