למאות האנשים שהגיעו ללוות למנוחות את אברהם הרצליך ז"ל, שנטמן בבית העלמין בכפר תפוח שבשומרון, נלווה הפעם מראה חריג: לצד משתתפי הלוויה הרבים הילך עדר עיזים גדול. הן ליחכו עשב בדומייה כשנשמעו נאומי ההספד, כמו מבקשות להיפרד מהרועה הנאמן שגידלן במסירות מיום היוולדן, ועם זאת מתעקשות להמשיך את מפעל החיים שהקים בעליהן.
אברהם הרצליך היה רועה צאן, ונפטר בשיבה טובה בסוף השבוע שעבר אחרי עשרות שנים שבהן היה מורה דרך ודמות להשראה בקרב מאות ואלפי אנשים שגדלו על משנתו ודרכו המיוחדת. מי שנתקל בו במהלך השנים היה יכול בקלות לטעות שמדובר בבן הארץ, רועה צאן אסלי שנולד למשפחה חקלאית ותיקה, אולם בפועל החל הרצליך את חייו אולי בנקודה המרוחקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
בשנותיו הראשונות בשומרון היה הרצליך מחלוצי מגדלי הצאן ביו"ש, תחום שעד אותה תקופה היה זר כמעט לחלוטין לציבור המתיישבים, וחווה על בשרו את הטרור הערבי, שהכה בו ובעדרו פעם אחר פעם
הרצליך נולד בברוקלין לפני 85 שנה ועבד במפעל של רכבי פרארי, אך בתחילת שנות העשרים לחייו עשה שינוי של 180 מעלות והחליט לעלות לארץ. הוא החל ללמוד תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים ועסק רבות בהגייה המקורית של לשון הקודש, ובסופו של דבר החליט לאמץ את ההגייה התימנית, שמצא שהיא המדויקת ביותר. הוא עבר לגור בכפר זיתים שבצפון, ושם התגורר וגידל צאן שנים רבות, עד שלפני כחצי יובל עבר עם משפחתו ועם עדרו לכפר תפוח.
בשנותיו הראשונות בשומרון היה הרצליך מחלוצי מגדלי הצאן ביו"ש, תחום שעד אותה תקופה היה זר כמעט לחלוטין לציבור המתיישבים, וחווה על בשרו את הטרור הערבי, שהכה בו ובעדרו פעם אחר פעם. בשנת תשס"א שכל הרצליך את בתו טליה כהנא ואת חתנו הרב בנימין כהנא הי"ד בפיגוע טרור קשה בבנימין שבו גם נפצעו חמש נכדותיו, ולכל אורך השנים סבל רבות מהטרור החקלאי ומניסיונות רבים לגנוב את עדרו. לפני כעשר שנים נגנב כל עדרו של הרצליך, שהיו בו אז כ-400 ראשי צאן, אך הוא סירב לומר נואש והתחיל לגדל מההתחלה, שנה אחרי שנה, גדי אחר גדי, לטפח את הוולדות ולעמוד על המשמר עד אשר חזר העדר כמעט לגודלו המקורי.
מאות ואלפי יהודים, חלקם רועי צאן בעצמם כיום, זכו במהלך השנים לגדול על דמותו ואף לרעות עימו את עדר העיזים, מי פעם אחת ויחידה ומי במשך חודשים ושנים שבהם התלוו אליו יום-יום בעבודתו. בכולם הצליח הרצליך להנחיל את משנתו, והיא נשארה עימם גם בשנים הבאות, שבהן פרסו כנפיים כל אחד לדרכו ולפעילותו. הם מספרים על יהודי מסור ואוהב, יחיד בדורו, שאהבת התורה והארץ זרמה בעורקיו וראה בעצמו שליח ומורה דרך להטמעת תורת המרעה והחיבור לאדמה לבני הדורות הבאים.
עמישב מלט: "אברהם היה אדם מיוחד מאוד. הייתה בו פשטות טבעית, אך כזאת שעומדת מאחוריה דמות גדולה עמוסה במטען ענקי של ידע וערכים"
"חי את המרעה"
"היה לו חשוב להשגיח על העדר מקרוב ולוודא שהוא מטופל תמיד על הצד הטוב ביותר", מספר אלעזר בן שושן, תושב גבעת אעירה שחר בבנימין, שעבד בעבר עם הרצליך. "גם אם מישהו אחר היה רועה בשבילו את העדר, הוא היה בא על חמור למרעה כדי לראות שהכול בסדר ולטפל בעיזים. כשהוא הזדקן והרכיבה קשתה עליו הוא לא ויתר ועבר לנסוע בריינג'ר, העיקר שיוכל לטפל בעדר בזמן המרעה. אפילו כשהוא כבר לא יכול לטפל בעצמו, הוא היה מגיע להשגיח מקרוב ולוודא שהרועים מבצעים את מלאכתם נאמנה. הוא ממש חי את זה".
בן שושן מספר כי הרצליך ראה במרעה כלי חיוני ביותר לשימור השליטה היהודית בארץ ישראל, אך לא פחות מכך ראה בו דרך אידיאלית לחיים יהודיים. "לאברהם ז"ל היה ממש חשוב להנחיל לציבור את חשיבותה של רעיית הצאן בארץ ישראל. הוא אמר פעם לאבא שלי (הרב חיים בן שושן, א"י): אם לפני שלושים שנה היו עוד עשרים-שלושים רועי צאן כמוני, נראה לכם שהערבים היו שולטים במרחב כמו שהם עכשיו? עם ישראל כבר מזמן היה פרוס כאן בכל השטח".
בעיניו היו המרעה והחקלאות הכלי לחיבור האמיתי של כל יהודי ויהודי לתורה דרך המצוות התלויות בארץ. "פעם אחת הוא דיבר על הקשר בין הקרבת הקורבנות לגידול הצאן ופנה לאחד הנוכחים: מה אתה חושב, שבבית המקדש אתה תלך ותקנה כבש? אתה תגדל אותו, תטפח אותו, תטפל בכל שריטה שתהיה לו. וכשיגיע הזמן להקריב אותו, נראה לך שתיסע איתו באוטו? אתה תלך איתו ברגל שבוע עד לבית המקדש. לצד החיבור לעדר ולאדמה הוא היה מחובר מאוד לתורה. בכל זמן נתון במרעה כשהוא לא היה באמצע טיפול בעדר תמיד הייתי רואה אותו יושב ולומד, והתנ"ך לא מש מידיו", מספר בן שושן.
עמישב מלט, תושב גבעת גאולת ציון שבבנימין ופעיל בגבעות נוספות בעבר, גדל אף הוא על דמותו של הרצליך ורעה לצידו באחד ממסעות הנדודים שהיה הרצליך עושה בכל כמה שנים כדי להגביר את הנוכחות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, מסע שעלה לו הפעם בגנבת עדרו בידי ערבים מכפרי האזור. "זכיתי לחיות איתו כמה חודשים כשהוא יצא למסע עם העדר מתפוח לירושלים ורצה לעצור עם העדר אצלנו ברמת מגרון לאיזו תקופה. שם לצערנו באחד הלילות גנבו ערבים את מאות ראשי הצאן שטיפח בשתי ידיו. ליווינו אותו כמה חבר'ה בנדידה שארכה כמה חודשים ועצרה בכמה מקומות בדרך. אברהם היה אדם מיוחד מאוד. הייתה בו פשטות טבעית, אך כזאת שעומדת מאחוריה דמות גדולה עמוסה במטען ענקי של ידע וערכים.
"למדתי ממנו המון בנושא ההתבוננות, אם זה לשים לב מה קורה עם כל עז בעדר, אם היא צריכה טיפול או יש גדי שצריך עזרה ביניקה, ואם זה בראייה הכללית של עבודת ה' ויישוב הארץ מה הקב"ה רוצה מאיתנו בכל צעד וצעד בחיים. רעיית צאן בסוף זה לשבת בכל יום תשע שעות בשמש או בגשם, ודווקא מתוך השיממון הזה כביכול אתה יכול להתבונן וללמוד איך לקחת את הערכים הגדולים של יישוב הארץ ולפרק אותם למשימות יום-יומיות של עוד דונם ועוד עז כפשוטו, וכל צעד נקנה בהרבה עמל ויזע. מצד אחד לא להסיר לרגע את המבט מהמטרה הגדולה, ומצד שני לשים לב לפרטים הכי קטנים וגשמיים בדרך".
עמישב מלט: "היו כמה וכמה אירועים שבהם התאספו סביבו פורעים ערבים במרעה, והוא נשאר רגוע ושלו והפגין בעלות ברורה על השטח"
בן המקום
מלט ממשיך ומתאר דמות של יהודי שנאבק על האחיזה בשטח מול הערבים באזור, אך הקפיד באותה נשימה לעשות זאת מתוך חיבור אמיתי לאדמה, כאדם השב אל מולדתו ולא כגזלן הבא לנשל את התושבים המקומיים. "אברהם עמל כל חייו לחיות חיים ארץ ישראליים. זה היה דבר טבעי אצלו. תמיד היו לו מחוץ לבית כמה שקים של צמחי תבלין שקטף במרעה. הוא הכיר כל צמח וצמח לפי עונות השנה והשימוש שלו, והקפיד על דיבור בעברית צחה ומדוקדקת. הוא אמר תמיד שאנחנו מרבים ללעוג לערבים שאין להם שום ידע במורשת של העם שלהם משום שזו אינה קיימת, אבל גם אנו ברובנו בורים וחסרי ידע ולא מכירים כמעט שום מסורות עתיקות או דברים הנחוצים ליישוב חבלי הארץ.
"גם מול האויב הוא ידע לא רק לשדר כלפי חוץ רוגע וביטחון, אלא באמת חי ככה גם בצורה פנימית, היה לו ביטחון בה'. היו כמה וכמה אירועים שבהם התאספו סביבו פורעים ערבים במרעה, והוא נשאר רגוע ושלו והפגין בעלות ברורה על השטח. לא בעלות של כוח הזרוע אלא פשוטה כזאת, של יהודי מבוגר, בן המקום, ששב למולדתו אחרי אלפיים שנה ויוצא בטבעיות עם עדרו למרעה".
לדבריו של מלט, "קשה למצוא סיפורים דרמטיים אצלו. הייחודיות שלו הייתה דווקא בפשטות של חיי היום-יום. הוא היה אדם שחי חיים שלמים של תודעת שליחות, של גאולת הארץ. זה בעיניי הדבר הכי גדול שיש. האנשים הגדולים ניכרים דווקא בדברים הקטנים. שגרה של שליחות במשך יובל שנים, שאדם חי בה כשכולו מגויס למען העם והארץ בלי שחיפש כבוד או כסף, נטו חיים בשביל המטרה שהאמין בה. זה היה אברהם".
אנשים רבים שהכירו את הרצליך ונפעמו מדמותו הפשוטה וחדורת המטרה מתארים אף הם דמות שדווקא שגרת חייה הייתה ההשראה בעיניהם, אולם יש גם אחרים שתיארו את המפגש עימו סוער והוא נחרט בליבם לשנים ארוכות.
"לפני הפינוי מעמונה, כשהתבצרנו מאות בני נוער בבית הכנסת ביישוב, הוא הגיע במקל הרועים ובדובון הצבאי שלו ונתן לנו נאום חוצב להבות שנחרט עד היום עמוק בזיכרוני", מספר אלעזר בן שושן. "הוא פנה אלינו בתרעומת ואמר: זה נחמד שאתם מתבצרים כאן עכשיו, אבל מה הלאה? זהו? אם נעסוק רק בסור מרע, לא נגיע לשום מקום. לפני כמה שנים עברתי פה עם העדר, ובהר ליד עמונה היו רועים ערבים. גירשתי אותם, אבל איך ייתכן שרק אני מסתובב כאן עם עדר במרחבים? פתאום כשיש פינוי כולכם מתעוררים, אבל איפה אתם כל שאר הזמן?
"אבותינו היו עובדים בשדה, יש כאן מאות אנשים, צאו למרחבים, תגדלו עדרים ותצטרפו למערכה. תראו כמה שטחים ריקים מיהודים יש פה. הערבים מבינים יותר טוב מאיתנו את החשיבות של רעיית הצאן והחקלאות, ולכן הם משקיעים בזה מאוד. גם אנחנו חייבים להתעורר. הוא זעק את הדברים האלה מנהמת לבו. ראו שממש כואב לו ברמה האישית המצב של הארץ", נזכר בן שושן.
אלעזר בן שושן: "לפני הפינוי מעמונה, כשהתבצרנו מאות בני נוער בבית הכנסת ביישוב, הוא הגיע במקל הרועים ובדובון הצבאי שלו ונתן לנו נאום חוצב להבות שנחרט עד היום עמוק בזיכרוני. הוא פנה אלינו בתרעומת ואמר: זה נחמד שאתם מתבצרים כאן עכשיו, אבל מה הלאה?"
החשיבות של הכרת הטוב
"מאברהם למדתי מה זאת נאמנות לדרך של יישוב הארץ גם אם היא קשה ומאתגרת", מספר שלום חיים המר, שעבד בשנים האחרונות לצידו של הרצליך. "אברהם מעולם לא עבד עם סוחרי בעלי חיים ערבים אף שבענף הזה זה כמעט בלתי אפשרי. הוא סיפר שאת ראשית דרכו בגידול הצאן הוא החל בכפר זיתים, ולמד שם את אומנות המרעה מכמה יהודים תימנים שהיו במושב, אך בעיקר מהבדווים שהתגוררו בסמוך.
"אחרי כמה שנים שבהן רכש מהם ידע בתחום, הוא אמר שהבין שכמה שהבדווים חיים בצורה אותנטית וכביכול מחוברים לשטח, הם לא אמורים להיות כאן, ועצם נוכחותם הורסת את האדמה, והחליט לדחוק אותם הרחק מכפר זיתים. הוא היה יוצא למרעה בשטחים שהבדווים היו רועים בהם עד אותו יום, ולאט-לאט הצליח לסלק אותם מהאזור.
"קיבלתי ממנו המון בשנים שעבדתי לצידו. למדתי ממנו את החשיבות של הכרת הטוב, כי הוא היה מוקיר וזוכר לשנים ארוכות כל מי שעזר לו אי-פעם עם העדר. הוא גילה מסירות ויחס אישי לכל גדי ועז. עד יומו האחרון הוא היה צלול ממש ועדיין טיפל בעדר. בערב שלפני פטירתו הוא הרגיש לא-טוב באמצע המרעה, חזר הביתה, ומת בשנתו במיתת נשיקה. אני חושב שהוא הטמיע בכל מי שהכיר אותו וגדל על ברכיו את הרצון להקים עדר משלו ולצאת לגאול את הארץ. אני עוד לא יודע איך אעשה את זה בדיוק, אבל עכשיו, אחרי השבעה, ברור לי שאקים בקרוב עדר משלי".
