עומדים בקו האש

המראות של הרי הגליל הירוקים עולים בזה אחר זה בלהבות ענק מילאו את שערי העיתונים והכו בכל אזרח בישראל. הידיעה שחבלי ארץ נשרפים על כל אוצרות הטבע שבהם, ובעיקר התמונות שהמחישו את ההפקרות שזועקת מחוסר התגובה הישראלית, שמתמקדת בכיבוי שרפות תרתי משמע, העצימו עוד יותר את התחושות הקשות.

פורעים ערבים, שמצאו להם דרך קלה ויעילה לפגוע בהתיישבות, מציתים שוב ושוב שרפות ענק ברחבי יהודה ושומרון, בדגש על שטחי המרעה בגבעות ועל החוות שעומדות בחזית המאבק

באופן חריג לאדישות הישראלית כלפי המתרחש בגבול הצפון מפרוץ המלחמה זכו השרפות דווקא לסיקור תקשורתי נרחב, ויש לקוות שיגרום תזוזה כלשהי בקרב מחבלי ההחלטות, אך כמעט באותן זמן המשיכה להכות במלוא העוצמה תופעה דומה בגזרה אחרת שלמרבה הצער כמעט חלפה מתחת למכ"ם.

מתחילת הקיץ ועד לכתיבת שורות אלו מכה טרור ההצתות ביו"ש כמעט בכל יום, ולרוב אף כמה פעמים ביום. כחלק מהמערכה על שטחי יו"ש פורעים ערבים, שמצאו להם דרך קלה ויעילה לפגוע בהתיישבות, מציתים שוב ושוב שרפות ענק ברחבי יהודה ושומרון, בדגש על שטחי המרעה בגבעות ועל החוות שעומדות בחזית המאבק. סמרטוט בוער אחד מושלך מרכב, ובתוך דקות האש כבר דוהרת בהרים ובגאיות.

באירועים הללו מתמודדים התושבים בשטח לא רק עם נזקי השרפה אלא עומדים בחזית האש ונאלצים לכבות את השרפות בעצמם. רק בשביל לשבר את האוזן, כשמתפרצת שרפה בכל יישוב או עיר ברחבי הארץ התרומה שלנו לכיבויה תסתכם בדרך כלל בחיוג 102 ובעידוד לוחמי האש מרחוק. מקסימום נכבד אותם באבטיח קר אחרי שיסיימו להילחם בלהבות. לעומת זאת במאות השרפות שבגבעות ובחוות טלפון למכבי האש אפילו אינו בלקסיקון. אלו שרפות ענק בשטחים פתוחים שפעמים רבות אין שום דרך גישה אליהם בכבאית, וגם במקרים שבכל זאת יש דרך כלשהי, הכיבוי באמצעות צינורות מים אינו יעיל באמת.

השנה, לפי הנתונים מהשטח, כמעט הוכפלו עד כה מעשי ההצתה לעומת השנה הקודמת. כמו בסוגי הטרור האחרים, גם פה הבינו המחבלים שאין שום מחיר להצתות

הדרך האפקטיבית ביותר לכיבוי הדלקות בשטחים הפתוחים היא שימוש במפוחי גב מוטוריים ומחבטי כיבוי. התושב שסוחב על גבו את המפוח מסיט את האש החזקה בחזרה לעבר השטח השרוף ומחליש את הלהבות, ומייד אחר כך מגיע המחבט וחונק את האש לגמרי. מטווח אפס ולאורך קילומטרים ארוכים רצים עשרות ולעיתים מאות תושבים מהגבעות ומהחוות עם מתנדבים מהסביבה, מנתחים את כיוון הרוח והתפשטות השרפה וממהרים להסתער על הלהבות בעבודת צוות מיומנת.

בחודשים האחרונים אפשר להגיד שהשרפות היו לחלק מהשגרה. כמעט בכל יום מוקפצים מאות תושבים ברחבי יהודה ושומרון למוקדי הצתה בנקודות ההתיישבות. הודעת הקפצה אחת בקבוצות ואטסאפ בצירוף מיקום ודרכי הגעה, והאנשים כבר ברכב מלא ציוד כיבוי מלא ושישיות מים, עושים את דרכם לנקודה.

המחבלים אינם מבדילים בין שבת לחול, ופעמים רבות דווקא סופי השבוע מתאפיינים בהצתות מרובות שדורשות מהתושבים לעזוב את התפילה בבית הכנסת או את שולחן השבת, להחליף בזריזות לבגדי חול ולעוף לשטח. לא אחת מוצאים עצמם אנשים בגבעות עורכים קבלת שבת ב-11 בלילה אחרי שסיימו לכבות עוד שרפת ענק שהחלה בשעות אחר הצהריים ונמשכה על תוך הלילה.

למרות הכול ההתגייסות מדהימה, ולעיתים מוצאים את עצמם התושבים מוקפצים מייד לאחר כיבוי שרפה לשרפה שפרצה בגבעה אחרת, אך בסופו של דבר מוצאים את עצמם האזרחים עסוקים בכיבוי שרפות במקום שמערכת הביטחון תעסוק במניעתן מראש ובלכידת המציתים.

צומת הכניסה לכביש שמחבר בין בנימין לבקעת הירדן עמוס מצלמות שמתעדות כל פינה בצומת, כולל את מספרי הרכבים וזהות נוסעי הרכב, אולם בשב"כ לא ניאותו עד כה לסייע בזיהוי המציתים

טרור ההצתות אינו דבר חדש, ובטח שלא החל בשבועות האחרונים, אולם השנה, לפי הנתונים מהשטח, כמעט הוכפלו עד כה מעשי ההצתה לעומת השנה הקודמת. כמו בסוגי הטרור האחרים, גם פה הבינו המחבלים שאין שום מחיר להצתות, ולו הנמוך ביותר. אם שרפה שהציתו גרמה לנזק רב ולא סיכנה אותם במאומה, למה לא לחזור שוב על הפעולה? בכל זאת, אין דבר כיף יותר מללגום מיץ קר כשאתה כבר בבית בכפר ומביט מהחלון במאות יהודים רצים על ההרים בניסיון לעצור את שרפת הענק שגרמת לה.

עד כמה ההרתעה בקרב המחבלים המציתים קלושה עד לא קיימת? קחו למשל את חוות רימונים בבנימין. מתחילת הקיץ, קרי בששת השבועות האחרונים עד לכתיבת שורות אלו, היו בשטחי המרעה של החווה לא פחות מ-22 הצתות. סביר להניח שעד שתקראו את העיתון יתווספו עוד כמה לרשימה, שסופה אינו נראה באופק.

חלק מהשרפות הוצתו כמעט באותה נקודה, ולעיתים אף בהפרש של שעה בלבד זו מזו, כפי שקרה לפני כשבועיים: תושבי החווה שבו מכיבוי שרפה שהציתו מחבלים בשטחי המרעה, ונדהמו לראות דקות אחדות לאחר מכן רכב ערבי עוצר בשול הדרך, מצית שרפה נוספת מאתיים מטרים בלבד מהמוקד הקודם, ונמלט.

את השרפות מציתים לרוב ערבים שנוסעים על כביש 449 הסמוך, משליכים מהמכונית כמה בקבוקי תבערה או סמרטוט בוער ונמלטים בחזרה ליריחו או לכפרים הסמוכים. הלוחמים בפלוגה שבגזרה ולעיתים אף השוטרים בתחנת המשטרה המקומית עושים כל שביכולתם לתפוס את המציתים, אך המשאבים שעומדים לרשותם דלים, וגם הם עצמם מודים שוב ושוב: "שב"כ צריך להיכנס פה לתמונה, האמצעים שעומדים לרשותנו אינם מתאימים לטיפול בטרור כזה". צומת הכניסה לכביש המדובר, שמחבר בין בנימין לבקעת הירדן, עמוס מצלמות שמתעדות כל פינה בצומת, כולל את מספרי הרכבים וזהות נוסעי הרכב, אולם בשב"כ לא ניאותו עד כה לסייע בזיהוי המציתים אפילו פעם אחת.

ההתנהלות הרופסת של מערכת הביטחון בנוגע לטרור ההצתות חוזרת ונשנית בעקביות כמעט בכל האירועים. חשודים כמעט אינם נעצרים, והמעטים שכן נעצרים, משוחררים לרוב אחרי זמן קצר. במבחן התוצאה ההרתעה פשוט אינה קיימת.

כדי להביא לידי מיגור התופעה שמכלה בכל שבוע מאות ואלפי דונמים ביו"ש, גורמת לנזק כבד וסודקת את שאריות ההרתעה הישראלית, מדינת ישראל צריכה לשנות סוויץ' דחוף ולהכריז מלחמה על טרור ההצתות. לא עוד יחס שמתאים לאירועים פליליים אלא מלחמה חסרת פשרות באויב. אין הבדל בין מחבל שמנסה לרצוח יהודי ולערער את אחיזתנו בארץ באמצעות פיגוע דקירה ובין מחבל שמנסה לשרוף נקודות יהודיות על יושביהן. אפשר לפעול במארבים יזומים ובעדכון הוראות הפתיחה באש, שיורו על חיסול מיידי של מציתים, אפשר להגיש כתבי אישום חמורים שיגרמו למחבלים לשבת בכלא שנים ארוכות, ואפשר גם להתמקד בענישה קולקטיבית של כל כפר שיצאו ממנו מחבלים.

כפי שראינו בעזה, כשמערכת הביטחון רוצה להילחם באויב בכל הכוח, היא יודעת לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. נותר רק לקוות ששינוי הסוויץ' יקרה לפני שהתופעה תצא משליטה, ולא רק אחרי האסון הבא.

לסיום, בעקבות גל ההצתות יצאו בגבעות בימים האחרונים בגיוס חירום לרכישת ציוד כיבוי נוסף מתוך הבנה שהציוד המועט הקיים היום אינו מצליח לגדוע את השרפות באיבן, ועד שמגיעה תגבורת מיישובים רחוקים ההצתה הופכת לשרפת ענק.

המדינה, כאמור, חייבת להתעורר ולספק פתרון מהשורש, אך מחובת האזרחים לתמוך בשעה זו בחלוצים בשטח שעומדים בקו האש. מוזמנים להשתתף ברכישת הציוד בברקוד המצורף או לחפש בגוגל "עומדים בקו האש".