את הטור הזה אני כותב בסערת רגשות. זעם וכעס מעורבבים עם השראה והתפעמות מהגיבורים שנפלו השנה על משמרתם, אליהם הצטרף ביום שישי האחרון הנער הטהור בנימין אחימאיר הי"ד שנרצח בדמי ימיו בעת שיצא אל המרעה.
זהו טור על גבורה יהודית, על מסירות נפש וחלוציות שכמעט נעדרת לגמרי בדור הזה, אבל לצערנו גם על הפקרות מתמשכת פושעת וזדונית שעלתה לנו בחיי אדם.
רבים מפרטי הרצח המזעזע עדיין אסורים לפרסום בזמן כתיבת שורות אלו, אך לפי הפרטים הידועים עד כה הפיגוע הקשה התרחש בעת שבנימין יצא בשעות הבוקר ביום שישי עם עדר הכבשים של חוות גל יוסף – אחת מחוות מלאכי השלום אל המרעה. כ100 מטרים אחרי שיצא מהחווה התנפל עליו מחבל שפל שארב לו עם סכין והחל לדקור אותו בכל חלקי גופו. בנימין לא נכנע וניהל עם המחבל קרב ממושך במשך דקות ארוכות, עד שלבסוף המחבל גבר עליו והצליח להרוג אותו – לא לפני שהטיח בראשו במפלצתיות סלעים בזה אחר זה. גופתו של בנימין אותרה רק יממה לאחר מכן, עם סימני התעללות קשים.
היעדרות הנער בן ה14 שהתגלתה לאחר יממה כרצח שפל, זעזע מדינה שלמה. יחידות שלמות השתתפו בחיפושים וקצינים בכירים הגיעו לשטח לנהל את המבצע מקרוב. אפילו האלוף פוקס לא פספס את ההזדמנות והגיע לחפ"ק החיפושים עם פרצוף מודאג תוך שהוא מבטיח לתפוס את המרצחים ולעשות כל שביכולתו כדי לוודא ששום פיגוע כזה לא יחזור על עצמו.
אלא שבניגוד להפתעה ולהלם ששרר במערכת וגם בציבור לנוכח הפיגוע הקשה, הכתובת לא רק שהייתה על הקיר אלא זהרה עליו בצבע אדום בוהק עם אורות מהבהבים.
במשך חודשים ארוכים, עוד מלפני פרוץ המלחמה, התרענו בכל מקום וגם במדור זה על ההתקפות ההולכות וגוברות כנגד רועי הצאן בחוות ובגבעות ביהודה ושומרון. עשרות פעמים הזהרנו מכך שהאויב מבין היטב את חשיבותם של רועי הצאן במערכה על השטח ומשכך מסמן אותם כמטרה עליונה, ודרשנו להתייחס לתקיפות הללו כפיגועים לכל דבר. אולם במערכת הביטחון לא רק שלא היטו אוזן לאזהרות אלא פעלו בדיוק ההפך מכך.
עשרות רועי צאן שהותקפו או תושבים שחשו לחלץ אותם מידי הפורעים הערבים מצאו את עצמם עצורים ונחקרים כמו אחרוני העבריינים, תלונות שהוגשו בצירוף תיעודים ברורים של התוקפים נסגרו אחת אחרי השניה ופורעים שכן נעצרו, שוחררו כעבור זמן קצר – לעיתים תוך נימוקים מקוממים ובלתי נתפסים.
נביא כאן בקצרה שורת אירועים מהתקופה האחרונה שהיו כפסע מלהסתיים בתוצאה טראגית, וממחישים את ההפקרות, שלא לומר ההפקרה, שהתרחשה מצד מערכת הביטחון.
המפורסם שבהם הוא האירוע בו נעצרתי יחד עם יחיאל אינדור שנעצר ונחקר במשך שבועיים תמימים בעודו פצוע ומפרפר בבית החולים עם בקע בראשו, לאחר שהציל ברגע האחרון רועה צאן יהודי מעוז ציון שהותקף בידי למעלה מ200 ערבים שביצעו בו לינץ' מאורגן באמצעות סלעים, אלות וזיקוקים בכינון ישיר.
לולא התושייה שהפגין אינדור היינו כנראה בהלוויתו של רועה הצאן, אך כל זה לא מנע מהשב"כ לעצור אותו בחשד לרצח. 4 מהפורעים הערבים נעצרו רק כעבור כמה ימים בעקבות לחץ ציבורי, וכמובן שוחררו כעבור זמן קצר. היתר, 200 מחבלים מועדים נוספים, אפילו לא עוכבו לחקירה.
חודשיים בלבד לאחר מכן הותקף חברי חנינא פרידמן, רועה צאן מחווה חקלאית הסמוכה לישוב רימונים בבנימין בעת ששהה במרעה יחד עם רועה נוסף.
חמישה ערבים שהגיעו בחסות המסיק לשטח התנפלו עליהם באלות וגרזן. חנינא וחברו ניהלו עמם קרב איתנים עד שהפורעים נסוגו, אך עד אז הצליחו הפורעים להכות בגרזן את חנינא בראשו. הוא פונה באמבולנס במצב קשה מאוד ואיבד את הכרתו. בהמשך עבר סדרת ניתוחים שהצילו את חייו. כיום ב"ה הוא משתקם ועבר לאחרונה ניתוח להחדרת עצמות לגולגלתו חלף אלה שנפגעו.
הפעם באופן חריג נעצרו התוקפים כעבור יומיים, אך חנינא שקיבל נחמה פורתא בלכידת התוקפים גילה מהר מאוד שהוא בכלל האשם באירוע.
בעקבות הלחץ הציבורי שנוצר בעקבות הלינץ' מיהרה הפרקליטות להודיע כי תגיש כתב אישום חמור כנגד הפורעים, אך כעבור כמה שבועות חזרה בה והודיעה למשטרת בנימין שחקרה את התיק כי לא תגיש כתב אישום כנגד הפורעים באם הצד היהודי, קרי חנינא הפצוע, לא ייחקר אף הוא בחשד לתקיפה. הרי אי אפשר בלי הסימטריה הקדושה.
במשטרה יש לציין באופן מפתיע וראוי לשבח, סירבו בתוקף לחקור את הפצועים היהודים והבהירו כי חקירה כזאת לא תתקיים ויהי מה. הפרקליטות מצידה ויתרה על הגשת כתב האישום והמחבלים שכמעט רצחו בגרזן את חנינא וחברו שוחררו לביתם לקול מצהלות ערביי הכפר דיר ג'רר.
חודש בלבד לאחר מכן התרחש לינץ' נוסף בחווה סמוכה. הפעם היה תורם של רועי הצאן בחוות המכוך השוכנת בין הישובים רימונים ומכמש לחוות את הטרוא הערבי. כ15 פורעים ערבים תקפו את רועה הצאן של החווה בעת ששהה עם עדרו בשטחי המרעה. שני רועים נוספים שחשו מהחווה לסייע הותקפו אף הם. הפורעים תועדו כשפניהם גלויות, כשאחד מהם עם מבט של רצח בעיניים פשוטו כמשמעו מטיח סלע בראשו של רועה הצאן מטווח אפס. כן, בדיוק כמו שהמרצח השפל עשה לבנימין אחימאיר הי"ד. חרף היתרון המספרי של התוקפים הצליחו גם הפעם שלושת הרועים שנפצעו להדוף ולהבריח את חמישה עשר התוקפים.
תלונות הוגשו עוד באותו יום כנגד התוקפים בצירוף זהותם המלאה, אך עד היום הם לא נעצרו.
רשימת אירועי התקיפה שהסתיימו באורח דומה – פציעה של הרועים, תיעוד התוקפים, הגשת תלונה אך אפס עצורים תמלא גיליון שלם רק מאלו שהתרחשו בשנה האחרונה.
עשרות מהם חוויתי על בשרי במשך חצי שנה בגבעת שדה יונתן בה ניהלו ערביי הכפר דיר דבוואן מערכה יומיומית כנגד הגבעה שכללה השלכת בקבוקי תבערה, פיצוץ מטעני חבלה, הצתת שדות ועשרות אירועים של תקיפת רועי הצאן של הגבעה לאור יום ולעיני המצלמות. באופן עקבי ונחוש סירבה מערכת הביטחון, ובראשה מח"ט בנימין דאז אליאב אלבז ואלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס לאשר פעילות למעצר התוקפים ובחרה לנקוט במדיניות של "אין יהודים – אין פיגועים" כשלאחר כל אירוע כזה ביצעה הרס ופינוי של הגבעה. גם באירועים הללו, יש לציין, דווקא הפגינה המשטרה רצון ונכונות לעצור את הפורעים אך נתקלה פעם אחר פעם בסירוב גורף מצד גורמי הצבא הבכירים לאשר פעילות בכפר.
אני כותב זאת בכאב, אבל דמו של בנימין הי"ד שנרצח באופן המזעזע ביותר, הוא על ידיהם של ראשי מערכת הביטחון שהפקירו הלכה למעשה את דמם של רועי הצאן, ואותתו לפורעים הערבים שגם כך לא היו צריכים יותר מדי כדי להסתער קדימה – השטח נקי, אף אחד לא יפריע לכם או יעצור אתכם. תפגעו בהם כמה שתרצו, הם לא ילדים של אף אחד.
***************************************
וכעת לגבורתם של רועי הצאן.
מרבית הציבור נחשף לרוב באופן טבעי לאירועים השליליים שקורים בהתיישבות כמו תקיפות רועים ומסעות הרס, כך שלעיתים נוצרת תחושה שהכל רע ואנחנו רק בנסיגה. אבל ההפך הוא הנכון. קחו למשל את המקרים המקוממים שפירטתי כאן בתחילת הטור. נכון, הרועים אמנם הותקפו לא פעם ולא פעמיים ואפילו נפצעו בגופם, אולם רוחם נותרה איתנה ובפציעתם במערכה סללו את הדרך לרכס היהודי הבא שעבר לידיים יהודיות.
על שמם של רועי הצאן בגבעות ובחוות יהודה ושומרון רשומים *מאות אלפי דונמים* ששבו לבעלות יהודית בשנים האחרונות ושינו מאזן הכוחות בשטחים הפתוחים ביו"ש. באופן עקבי, פעם אחר פעם, לאחר כל תקיפה כזאת חזרו הרועים או מחליפיהם עם עדרם כבר למחרת לאותה הנקודה בדיוק, ועמדו בגאון על משמרתם. הנחישות הזאת והנכונות להיאבק על הקרקע בכל מחיר גרמו בכל פעם לאויב לסגת אחורה ולהבין שהפסיד במערכה.
לא הכל נכון שיכתב וישנם דברים רבים שטוב שיעברו מתחת לרדאר לטובת הצלחת הפעילות, אך בקצרה אפשר לומר שעשרות פעמים בשנתיים האחרונות אירועי תקיפה מהצד הערבי שבוצעו תמיד מתוך ניסיון, לעיתים נואש, לעצור את הרחבת נקודת ההתיישבות, השיגו בדיוק את התוצאה ההפוכה וגרמו לעזיבת הערבים את השטח ואפילו בפעמים רבות לנטישת המאהל או הבתים כולם.
בנימין הי"ד, שהצטרף לדב דריבן, יאיר הר סיני ושורת גיבורים נוספים שנפלו במערכה על שטחי יו"ש ברבות השנים, זכה להשתתף בחייו בהשבת חבל מולדת משמעותי בלב בנימין לידיים יהודיות, ובנפילתו הביא להתעוררות ורוח חדשה בעם שיביאו בעז"ה לפריצה נוספת בהתיישבות.
חלוצי הגבעות והחוות עומדים היום בחזית ההתיישבות, אולם בעיני רועי הצאן בנקודות הללו הם החלוצים שבחלוצים. במסירות נפש הם מציבים את עצמם מדי יום בחוד החנית של המערכה על השטח, תחת שמש קופחת וגשם זלעפות, בידיעה ברורה שבכל התקפה שתופנה כנגדם הם יהיו אלו שיספגו את רוב האש ויצטרכו להגן על עצמם במשך דקות ארוכות עד להגעת תגבורת. רועי הצאן שלנו זקוקים לכל הפחות להוקרה על פעילותם שלא מוערכת דייה, וישנן פעולות פשוטות שיכולות להביע הערכה ולתת להם כוח להישאר איתנים במאבק. עברתם על הציר וראיתם רועה מאחת הגבעות? 2 ארטיקים קפואים ביום חמסין וכמה מילות הערכה יעשו לו את היום. אוכל חם ומפנק שתכינו בבית ותקפיצו לגבעה אחרי שחזר מעוד יום של מרעה יתן לו כוח לשמירה בלילה שתכף מתחילה.
להיות בעצמנו שם בחזית רובנו לא יכולים, אך לכל הפחות עלינו לקחת חלק, ולו קטן, מהמערכה החשובה
