האם אפשר לבנות כאן בלי עובדים פלשתינים?

המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 איים לרסק את היישוב היהודי הצעיר בארץ באמצעות כלי נשק יעיל: שביתת מסחר וחסימת השירותים שהעניקו הערבים ליהודי ארץ הקודש. ואולם עם דיכויו הסופי בשנת 1939 התברר שלא זו בלבד שהניסיון כשל, אלא דווקא הצעד הערבי הקשה הזה הכריח את המשק היהודי לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.

בסיום מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט היו ערביי הארץ מוכים לא רק מבחינה צבאית אלא גם מהפן הכלכלי. והיהודים? הם לא היו תלויים עוד בחסדי הפועלים הערבים. למשל, המרד הערבי והשביתה שהוכרזה בו היו אמורים לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים בחיפה וביפו. בשורה התחתונה נמל חיפה נותר פתוח ליישוב היהודי מאחר שעבדו בו פועלים יהודים, וכתחליף לנמל יפו הסגור הוקם נמל בתל אביב.

ליאת כהן, השומר החדש: "אם נבקש להיות מציאותיים, ישראלים לא יצליחו להחליף לחלוטין את העובדים הזרים בתחום, אבל באחוזים גבוהים הם יוכלו לתת פתרון. צריך ליצור תמריצים לצעירים ישראלים לבחור בעבודה כזאת. צריך להשקיע פה זמן בהכשרות ובמתן ידע מקצועי"

מעשה אבות סימן לבנים. בשלל הסוגיות הבלתי פתורות שחשפה המלחמה הנוכחית מצויה במקום מכובד בעיית העובדים הפלשתינים במשק הישראלי. להבנת ממדיה: עם פרוץ המלחמה נמנעה בבת אחת כניסתם של כ-150,000 פועלים לתחומי ישראל הקטנה; יותר מ-100,000 מהם בענף הבניין. ענף זה נעשה משותק בחודשים האחרונים, וגם לפני כן מצבו לא היה פשוט, ולאורך כל השנים האחרונות מחירי הדיור נסקו לשמיים.

גם העובדים הזרים נטשו את הארץ באחוזים ניכרים בעקבות המלחמה, וכעת נדרשים למצוא להם תחליפים, בעיקר בענף החקלאות. תחליפים יש בהחלט, ואולי המלחמה היא בסך הכול הזדמנות טובה לצעד שמזמן היינו צריכים לנקוט: יצירת חלופות מקומיות לשתי האפשרויות הגרועות – העסקת האויב במחוזותינו פנימה ולחלופין הצפת הארץ בגויים.

מתוך כ-330,000 עובדים בבניין בישראל ערב המלחמה יותר מ-200,000 הם ישראלים. רובם כנראה ערבים ישראלים, וזו סוגיה נפרדת, אולם לצידם יותר מ-100,000 הם פלשתינים מיהודה, שומרון ועזה. רובם נכנסו לתחומי ישראל הקטנה ברישיון, אולם כ-15,000 מהם ואולי יותר היו כאן שוהים בלתי חוקיים. לצידם 23,000 עובדים זרים בתחום הבניין שוהים בישראל.

כניסתם של ערביי יו"ש לישראל נאסרה לחלוטין מאז פרוץ המלחמה, ועל עזתים אין בכלל מה לדבר. למרות רצונם של ראש הממשלה ושל רוב גופי הביטחון להחזיר את ערביי יו"ש לעבוד בבנייה ובחקלאות המקומית, נראה שאין לעת עתה רוב לאשר זאת בקבינט המדיני ובקבינט החברתי-כלכלי. נוצרה שם חזית רחבה, בין השאר בהובלת השרים בן גביר וסמוטריץ', נגד החזרת העובדים הפלשתינים לעבודה בתוך הקו הירוק מתוך הבנה שמדובר למעשה בנתיני אויב לכל דבר. מנגד, בשבוע שעבר הותרה משום מה מחדש כניסתם של 8,000 עובדים פלשתינים ליישובים היהודיים ביו"ש.

שיא השיאים הוא כמובן בניינים מודפסים, הנבנים מהחל ועד כלה באמצעות מכונה, אבל גם כשמדובר רק בחלק מהתהליך הוא יעיל, מהיר ומדויק, ונראה עם הזמן יותר ויותר כמו פס ייצור תעשייתי. השקעה ראשונית – גדולה, יש להודות – תוביל בהמשך להדבקת הפער מהעולם המערבי ולבינוי מהיר בהרבה מזה של הבנייה הקונבנציונלית, שבשורה התחתונה זול בהרבה מהשיטה הקיימת ודורש הרבה פחות ידיים עובדות

העובדים הזרים נמלטו

מכ-70,000 עובדים בחקלאות בישראל ערב המלחמה כמחצית הם עובדים זרים או פלשתינים (ובהם כ-6,500 מיו"ש וכ-8,000 מעזה). הפלשתינים אינם כאן, כאמור – לפחות לעת עתה – אולם מתברר שלפחות 8,500 עובדים זרים נמלטו למולדתם עם פרוץ הקרבות. מכך מובן שענף החקלאות תקוע לחלוטין כיום. סקר מטעם ארגון השומר החדש מראה שרוב מכריע של חקלאי ישראל מכל רחבי הארץ מעידים שנפגעו מהמלחמה (89%), ו-19% העידו שעצרו לגמרי את פעילות המשק שלהם. עם פרוץ המלחמה פתח השומר החדש חמ"ל לריכוז מתנדבים בתחום החקלאות, ועד היום סיפק הארגון 80,000 מתנדבים למשקים ברחבי ישראל, והם סייעו ל-750 חקלאים שנמצאים ביותר מ-300 יישובים.

ליאת כהן, דוברת השומר החדש, מסבירה שבתחומי הקטיף והשתילה לא דרושה הכשרה מיוחדת, ולכן גייס הארגון רבבות נערים ומבוגרים לסייע בתחום, אולם יש עבודות חקלאיות רבות שמחייבות מיומנות מקדימה. "חלק מהמתנדבים מיומנים, אבל רובם לא. התיכונים החקלאיים שלנו הם ברמת מיומנות גבוהה יותר, אבל רוב המתנדבים חסרי הכשרה מוקדמת, ולכן התנדבו בעיקר בקטיף ובשתילה.

"הגשנו עזרה מיידית בכל הארץ, קודם כול כדי להציל את התוצרת הקיימת. מלבד זה יש לנו תנועה בת, 'אנשי אדמה', שמתעסקת בהכשרת עובדים צעירים בחקלאות לטווח ארוך יותר, של כמה חודשים, ולא רק לעבודה חד-יומית. אנחנו בודקים את הצרכים של החקלאים בשטח מול צעירים שצריך לגייס לטובת הנושא הזה. ברור שזה לא יהיה באותה רמה של התאילנדים, שכל חייהם עוסקים בתחום הזה, ובכל זאת עובדים קבועים לטווח די ארוך זה סוג של פתרון".

מהרושם של כהן, הנטישה של העובדים הזרים והחזרה לארצותיהם, לפחות בתחומי החקלאות, נרחבת מאוד. "יש מקומות שאנחנו יודעים שנשארו בהם עובדים זרים, אבל הם מעטים. אם נבקש להיות מציאותיים", היא מוסיפה, "ישראלים לא יצליחו להחליף לחלוטין את העובדים הזרים בתחום, אבל באחוזים גבוהים הם יוכלו לתת פתרון. צריך ליצור תמריצים לצעירים ישראלים לבחור בעבודה כזאת. צריך להשקיע פה זמן בהכשרות ובמתן ידע מקצועי".

גורמים בממשלה לוחצים לייבא ארצה 170,000 עובדים זרים, תחליף לעובדים הפלשתינים ולעובדים הזרים שחזרו לארצותיהם, אבל לא בטוח שזהו פתרון טוב. הפלשתינים הם אומנם אויב, אבל בשורה התחתונה הם חיים לעת עתה בארץ הקודש. לא בטוח שייבוא מספר גדול מאוד של לא-יהודים טוב יותר מהעסקת הלא-יהודים המקומיים. מנגד, נראה שיש עוד דרכים שבממשלה לא ממש שוקלים. חשיבה ערכית שמביאה בחשבון גם את טובת המדינה היהודית לטווח ארוך ולא רק את השיקולים קצרי הטווח של כאן ועכשיו הייתה מגיעה לפתרונות שכבר קיימים במציאות אולם זקוקים לדחיפה ממסדית כדי לצאת לפועל.

גם בנוגע לאתר הבנייה עצמו יש באופק אפשרויות נקיות יותר וחסכוניות יותר בכוח אדם, כדוגמת מנופים עצמאיים מבוססי אינטליגנציה מלאכותית ואפילו רובוטים שמחליפים את הטייח. בנייה מתקדמת חוסכת גם בחומרים ובזמן. בעולם הבנייה יש מי שמדבר על הספקים של 22 מטרים רבועים לפועל מדי שעה בבנייה מהסוג המדובר, שמשמעם למעשה ארבעה קירות במשך הזמן הזה, מה שבבנייה הקונבנציונלית דורש זמן ארוך לאין שיעור

די לפיגומים

לפחות בתחום הבנייה אפשר לצמצם מאוד את התלות בעובדים פלשתינים ובעובדים זרים. למעשה, התחום התפתח כל כך בעשורים האחרונים בעולם הרחב עד שמציאות של בית שנבנה בלא מגע יד אדם באמצעות מדפסת בניין מתקרבת להיות בגדר האפשרי ומיושמת כבר כיום במגוון מקומות. כפי שהמהפכה התעשייתית ייתרה המוני ידיים עובדות במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, גם הידע הקיים בתחום הבניין ובתחומים נוספים יכול להפוך בטווח הזמן הלא-רחוק את החוויה המעיקה של אתרי הבנייה מלאי החול, האבק, הברזילים והמוני הפועלים – לנחלת העבר.

שלא במפתיע, חברות ישראליות נחשבות למובילות בעולם בתחומי הבנייה המתקדמת. כמאתיים חברות הזנק ישראליות מבקשות לעשות מהפכה בעולם הנדל"ן ולהשתמש בשיטות החדישות ביותר בתחום, אולם הן פועלות בעיקר בחו"ל. ישראל עצמה מפגרת הרחק מאחורי רוב העולם המערבי בעניין הזה.

כאן עדיין בונים בניינים בשיטה שבה בנו לפני יובל ויותר: השיטה הקונבנציונלית. בשיטה הזו קודם כול חופרים, יוצקים יסודות ומתכננים את הליך הבנייה תוך כדי הרכבת תבניות מעץ ויציקות בטון. ברוב ארצות העולם עברו זה מכבר לבנייה מתקדמת. גם בעבר לא היה מקובל שם לבנות בבטון ובבלוקים אלא בעץ, אולם מכיוון שבנייה בעץ היא בעלת עמידות פחותה פותחו שם עם השנים שיטות בנייה משוכללות, בין השאר בפלדה דקת דופן שיצרה מבנה חזק ועמיד.

"בנייה קונבנציונלית מאופיינת בהקמת יסודות, רצפות בטון התלויות על קורות וקירות העשויים בלוקים", מסבירים בוויקיפדיה. "במדינות המערב רוב הבנייה מתועשת במידה מסוימת, אך בישראל, בשל מלאי כוח אדם זול, רוב הבנייה היא עדיין קונבנציונלית". אלא שאין שום דבר זול בשימוש בכוח אדם עוין או מפוקפק. את מה שחוסכים בעלויות משלמים בדם ובחיזוק האויב, וגם לא חוסכים באמת, כי בשורה התחתונה צי עובדים לעולם יהיה יקר בהרבה ממכונה.

ערן רולס, מרכז הבנייה הישראלי: "יש מקום להכשיר קהלים שלא נמצאים היום בעבודות בניין לעבודות שאינן 'רטובות', כמו גבס, צבע, אינסטלציה, מיזוג אוויר, אלומיניום, מעליות. מכל המלאכות האלה אפשר להרוויח 20–25 אלף שקלים בחודש. אנחנו בוחנים תוכניות שישלבו לימודים ועבודות בניין לנוער הגבעות ולחרדים. אבל כך או אחרת לא נצליח להתנתק מעובדי הכפיים הערבים שעושים את הטפסנות ואת השלד, את הטיח ואת הריצוף. יהודי לא ישב על ברכיו ולא יתכופף כדי לטייח. זה לא יקרה. חבל על הזמן"

גם הנתונים מאשרים שהעניין רחוק מלהיות חינמי. שכר העסקה כולל של עובד פלשתיני לחודש הוא כ-8,900 שקלים, ואילו של עובד זר הוא כ-15,130. אגב, גם 100,000 העובדים הפלשתינים היו הרבה פחות מהדרוש בענף הבנייה. בישראל, המסתמכת על השיטה המיושנת, יש מחסור קבוע בידיים עובדות בתחום הבניין. כל זה מתבטא כמובן גם במחירי הדירות, שמוסיפים להרקיע שחקים.

בנייה מתקדמת, בנייה מתועשת או בנייה טרומית, שלושה כינויים למהויות די דומות זו לזו, מאופיינות בעיקר ביכולות להביא לאתר הבנייה חלקים מוכנים שנוצקו מראש במקום ליצור אותם באתר עצמו. שיא השיאים הוא כמובן בניינים מודפסים, הנבנים מהחל ועד כלה באמצעות מכונה, אבל גם כשמדובר רק בחלק מהתהליך הוא יעיל, מהיר ומדויק, ונראה עם הזמן יותר ויותר כמו פס ייצור תעשייתי. השקעה ראשונית – גדולה, יש להודות – תוביל בהמשך להדבקת הפער מהעולם המערבי ולבינוי מהיר בהרבה מזה של הבנייה הקונבנציונלית, שבשורה התחתונה זול בהרבה מהשיטה הקיימת ודורש הרבה פחות ידיים עובדות.

בבנייה הטרומית יש מנעד שלם של אפשרויות להכנה מקדימה, עוד במפעל, של חלקי בניין. החל מבניית רכיבי השלד, שבה מייצרים את הקורות ואת העמודים בהתאמה אישית, המשך בייצור קירות מוכנים – כולל תכנון וביצוע מראש של פתחים, נקודות חשמל, חלקי רצפה וחלקי תקרה, כך שהקיר משונע כשהוא מוגמר להתקנה בשטח האתר – ועד לייצור חדרים מוכנים בשלמותם, לרבות תשתיות, שיטה שמאפשרת הצבת מבנה מוגמר בשטח.

גם בנוגע לאתר הבנייה עצמו יש באופק אפשרויות נקיות יותר וחסכוניות יותר בכוח אדם, כדוגמת מנופים עצמאיים מבוססי אינטליגנציה מלאכותית ואפילו רובוטים שמחליפים את הטייח. בנייה מתקדמת חוסכת גם בחומרים ובזמן. בעולם הבנייה יש מי שמדבר על הספקים של 22 מטרים רבועים לפועל מדי שעה בבנייה מהסוג המדובר, שמשמעם למעשה ארבעה קירות במשך הזמן הזה, מה שבבנייה הקונבנציונלית דורש זמן ארוך לאין שיעור, ולכן גם מספר פועלים רב יותר וממילא עלויות גבוהות בהרבה.

גם בלי קשר לבעיות הביטחוניות הייחודיות של ישראל, בעידן שבו מגדלים צומחים בערים רבות בעולם כפטריות אחרי הגשם, ייעול תחום הבנייה הוא הכרחי ממש. הבנייה הקונבנציונלית פשוט איטית ומגושמת מדי.

ידידיה פרל, אבני דרך: "בשורה התחתונה גם במפעלים האלה צריך כוח אדם עובד כפיים, ואין מספיק ישראלים שבוחרים בתחום הזה כדי שיוכלו להסתמך עליהם בלבד. אולי בשיטה המתועשת יצטרכו פחות עובדים כאלה, אבל עדיין יצטרכו אותם. מה שדרוש הוא שילוב של השיטה המתועשת בשיטה הנהוגה כאן. לצד זה נדרשת תמיכה של המדינה כדי לגרום ליהודים ולישראלים לעבוד בעבודות כפיים. אני מאמין שדרוש בעניין הזה שינוי תפיסה, שהאימא היהודייה תבין שגם רצף, טייח או שרברב נחשבים לא פחות מעורך דין"

הטובים לבניין

מי שמצנן מעט את ההתלהבות משיטות הבנייה המתקדמות הוא ערן רולס, יו"ר מרכז הבנייה הישראלי. "לצערי אין קיצורי דרך", הוא מצהיר. "אפשר להכניס שיטות מתקדמות, תיעוש, וממציאים כל פתרון אפשרי כדי לחסוך בכוח אדם, אבל בסופו של דבר בניין פירושו ידיים עובדות. גם באמירויות בסופו של דבר הכול מתבסס על כוח אדם ידני. בארצות הברית אלו מקסיקנים. באמירויות סינים ונפאלים, באירופה הטורקים ואצלנו פלשתינים".

אז אם לא רוצים את העובדים הפלשתינים בגלל הבעיות הביטחוניות, ומצד שני גם לא רוצים להציף את הארץ בעובדים זרים, מה אפשר לעשות?

"לא יעזור כלום. אני איש ימין-ימין, ואין שום אפשרות לוותר על הפועלים הפלשתינים. זו תהיה פגיעה אנושה במשק הישראלי. גם לא זכור לי ששמעתי שהיו פיגועים שעשו פועלים שהגיעו לעבוד באופן מורשה. הם שותפים בבניין הארץ. הם עזרו לנו עוד מראשית ההתיישבות. גם החלוצים הביאו פועלים ערבים לבנות את הבתים שלהם. יהודים מעולם לא עבדו בבניין.

"יש מקום, ומרכז הבנייה הישראלי בהחלט עושה זאת, להכשיר קהלים שלא נמצאים היום בעבודות בניין לעבודות שאינן 'רטובות', כמו גבס, צבע, אינסטלציה, מיזוג אוויר, אלומיניום, מעליות. מכל המלאכות האלה אפשר להרוויח 20–25 אלף שקלים בחודש. אנחנו בוחנים תוכניות שישלבו לימודים ועבודות בניין לנוער הגבעות ולחרדים. אנחנו מעניקים להם מקצוע מפרנס, מכבד, נוח, אבל כך או אחרת לא נצליח להתנתק מעובדי הכפיים הערבים שעושים את הטפסנות ואת השלד, את הטיח ואת הריצוף. יהודי לא ישב על ברכיו ולא יתכופף כדי לטייח. זה לא יקרה. חבל על הזמן".

ידידיה פרל מחברת אבני דרך, שבנתה עד היום כ-1,700 דירות ומצויה בתהליך בנייה של כ-1,300 יחידות דיור בכל הארץ, סבור מעט אחרת מרולס. באבני דרך משתמשים כבר כיום ברבים מהמיזמים שלהם בשיטה חצי מתועשת בסגנון המכונה ברנוביץ, על שמו של מפתחה הקבלן מוטי ברנוביץ. זו שיטה שבה חיפוי האבן החיצוני נעשה בבת אחת בעזרת תבניות ברזל ועם יציקת הקיר, ולא נדבך אחרי נדבך כמקובל בשיטה הקונבנציונלית. שיטת ברנוביץ כבר מיושמת בישראל, אומנם בעיקר ברבי קומות, מקצרת את משך הבנייה ומקטינה מאוד את הצורך בפיגומים ואת הפסולת באתר הבנייה.

ברוב עבודות הגמר – להבדיל מעבודות השלד – מעסיקים באבני דרך עובדים זרים, בעיקר סינים, מסיבה אחת: לוחות זמנים והספקים. בחברה גילו שהיכולת של העובדים הזרים לבצע מיזמים גדולים טובה יותר משל הפלשתינים, וגם איכות העבודה משובחת לאין שיעור כשמדובר בעובדים זרים. לדעת פרל אפשר לעבוד בלי עובדים פלשתינים, אבל לשם כך יש להביא במקומם הרבה עובדים זרים. הוא איננו חושב שהבעיה תוכל להיפתר באמצעות עובדים ישראלים, לפחות כל עוד מוסיפים להסתמך בישראל כמעט אך ורק על בנייה קונבנציונלית.

אבל הוא מוסיף: "לצד זה יש שיטה אחרת, שמתאימה במיזמים מסוימים: בנייה טרומית או בנייה מתועשת מסוגים אחרים שבהן מרכיבים מיוצרים עוד במפעל, וכשמביאים אותם לאתר נדרשת רק הרכבה. בנייה מתועשת מתאימה יותר למיזמים בהיקפים גדולים. מדובר בהרבה הובלות ובצורך במנופים, ולא תמיד זה משתלם. בבנייה גבוהה כבר היום עובדים בישראל בבנייה מתועשת. דוגמה טובה לבנייה מתועשת היא המיגוניות שמפוזרות בעוטף עזה, שבאו מוכנות מהמפעל ואפשר פשוט להניח בשטח כפי שהן.

"אי אפשר להקים מפעל ייחודי לכל אתר בנייה, אבל יש מפעלים שמייצרים מרכיבים שמתאימים להרבה אתרי בנייה. באתר בנייה גדול אפשר להקים מעין מפעל נייד שמייצר בסרט נע את הרכיבים הדרושים, וכך התהליך מתייעל. הם מגיעים לשטח מוכנים, ומרכיבים אותם כמו לגו. למשל, מקבלים מהמפעל פלטות בטון יצוקות, ומרכיבים מהן מעטפת של קירות לבניין.

"בשורה התחתונה גם במפעלים האלה צריך כוח אדם עובד כפיים, ואין מספיק ישראלים שבוחרים בתחום הזה כדי שיוכלו להסתמך עליהם בלבד. אולי בשיטה המתועשת יצטרכו פחות עובדים כאלה, אבל עדיין יצטרכו אותם. מה שדרוש הוא שילוב של השיטה המתועשת בשיטה הנהוגה כאן. בכל אירופה וגם באמירויות, גם אם עובדים בשיטות מתקדמות יותר מאשר כאן, עדיין יש צורך בלא מעט ידיים עובדות. לצד זה נדרשת תמיכה של המדינה כדי לגרום ליהודים ולישראלים לעבוד בעבודות כפיים. אני מאמין שדרוש בעניין הזה שינוי תפיסה, שהאימא היהודייה תבין שגם רצף, טייח או שרברב נחשבים לא פחות מעורך דין".

בשורה התחתונה, אם נסכם את המסר שעולה מהדוברים, נראה שאין לצפות לשינוי חד שייתר לחלוטין את הצורך בידיים לא-יהודיות שיבנו בעבורנו את ארץ הקודש או יעבדו בעבורנו בחקלאות. אבל גם אם בהדרגה, גם אם לא באופן מוחלט, אם רק יהיה באופק השלטוני חזון של עצמאות בתחום הבנייה, למשל, יתאפשר בהחלט לחתור לכך שישראל תזדקק עם השנים לפחות ופחות פועלים מהסוג שמחליש את המדינה היהודית. מה גם שייתכן שבדרך למימוש הערך הזה נעלה את המדינה על מסלול של קדמה בענפים שבהם באופן לא ברור היא בחרה עד כה לדשדש הרחק מאחור.

מסגרת

משרד השיכון מתמרץ עובדים חדשים בתחום הבנייה

משרד השיכון הכין חבילת תמריצים מרשימה לעידוד עובדים בתחום הבנייה. הנה הדברים כפי שהם מפורסמים באתר המשרד:

• מענק בסך של 3,000 שקלים לחודש יינתן לכל עובד חדש בענף. את המענק ישלם המוסד לביטוח לאומי.
• המענק יינתן על בסיס חודשי בעבור העסקה של שני חודשים לפחות.
• מענק מוגדל של 4,000 שקלים יינתן לעובד המתמיד בחודש השלישי.
• מענק של 200% מסכומים אלה יינתן על עבודה ביישובים שפונו.