רֵעות גורן
זה אולי מצחיק, אבל אני זוכרת שהרגע שבו נפל לי האסימון וקלטתי 'על אמת' שאני נשואה, לא היה כשענדתי את הטבעת, לא בחדר הייחוד וגם לא בדרך הביתה עם דוד. זה היה כשקמתי בבוקר שאחרי החתונה וראיתי ליד דלת החדר שני זוגות נעליים: עדינות, לבנות וקטנות שלי, וגדולות, חזקות וגבריות שלו. באותו רגע קלטתי שאני נשואה. אפילו לקחתי מצלמה והנצחתי את שני הזוגות האלה. אילו היה לי אומץ, הייתי מוסיפה את הצילום לאלבום החתונה, אבל לא התחשק לי להתמודד עם תמיהות של אנשים.
קצת יותר משנתיים לאחר מכן שוב הרגשתי שהנעליים הן ציון דרך. הפעם היו אלה נעלי צעד ראשון שקנינו לבניה שלנו, שכבר צעד קוממיות. החזקתי את הזוג הקטן, המתוק והתכול, והלב שלי התמלא חמימות. יש לי ילדון חמוד שמהדס לצידי, מתחיל לפטפט, הולך לגנון ומביט בי באמון ממס לב. ואני מראה לו מה לעשות ומסבירה לו ומלטפת ומנחמת ומחנכת ומגדלת. מדהים – ממש אימא. אימא'לה! כשאף אחד לא הסתכל לקחתי את הנעליים הקטנטנות, המדיפות ריח חדש, ואימצתי אותן אל ליבי. אחר כך צילמתי גם אותן, והתמונה נכנסה למעטפה של התמונה הקודמת.
השנים חלפו. נעליים הפכו בשבילי למשהו שתמיד מפוזר בכל הבית, למשהו שתמיד נאבד שנייה לפני היציאה בבוקר, למשהו יקר שצריך לקנות לכולם בכל עונה, ומכל הסוגים – חול, שבת, ספורט, בית, פלסטיק, מגפיים. אף פעם לא שמתי לב שיש כל כך הרבה סוגי נעליים.
ועדיין זכרתי להתפעל ולהתפלא בכל רכישה של עונה חדשה, לצלם זה לצד זה את כל הזוגות החדשים של ילדיי ולהכניס למעטפה. חסדי ה', המשפחה שלי גדֵלה.
השנים המשיכו לחלוף. מידות הנעליים גדלו, והדגמים כבר לא תמיד היו כאלה שאהבתי. נייקי ובלנדסטון ונעלי הרים מאובקות מילאו לנו את הבית, ובעליהן המתבגרים מילאו אותו בפעילות תוססת. הם החלו לצאת עם חברים בלילות שבת, וגיליתי שלא פשוט לומר להם מתי לחזור. למעשה, כשחשבתי על זה, גם לא באמת דאגתי להם – הם עם חברים ובגבולות היישוב. לכן הם היו חוזרים הביתה הרבה פעמים אחרי שדוד ואני כבר פרשנו לישון. אבל לב של אימא רוצה בכל זאת לדעת שכל הגוזלים חזרו הביתה, והייתי קמה באמצע הלילה לבדוק שכולם נמצאים.
ולילה אחד, כשמעדתי בסלון החשוך על נעל אחת זרוקה, אמרתי לעצמי שוואללה, אפשר להשתמש בנעליים כבמסדר נוכחות. סיכמתי איתם שכל מי שחוזר מניח את נעליו בקומת הכניסה, מתחת למעילים, לפי סדר הגילים. זה הלך יופי. מאז לא הייתי צריכה לבדוק בכל מיטה ובכל שירותים; הייתי רואה את הנעליים ויודעת איזה גוזל כבר כאן ואיזה עדיין מסתובב.
לא פעם אחרי ספירת המלאי הייתי עומדת בחושך ומתבוננת בשקט בשורה המסודרת. מיישרת זוג שובב אחד, מחליפה ימין ושמאל בזוג אחר ומודה לה' על כל אחד ואחד מהם. יהי רצון שילכו תמיד בדרך הישר; יהי רצון שיהיה להם תמיד רק טוב. לבסוף הייתי מנגבת דמעה סוררת וקצת צוחקת על עצמי: מה הקטע שלי עם נעליים.
אחר כך השנים כבר לא 'חלפו', הן פשוט רצו. לא הספקתי למצמץ, ובניה כבר הסתובב בבית בגאווה במדים ובנעליים גבוהות. לא הבנתי את זה כל כך. לא קינחתי לו את האף לפני שנייה? אבל הזמן לא שאל אותי, ובתוך רגע הוא היה חייל, ואז קצין, ואז סרן במילואים. הוא ממשיך לגור בבית, והמלחמה תפסה אותו בדיוק כשהתחיל לחשוב ברצינות על חתונה.
אנחנו רואים אותו בערך פעם בחודש. מגיע מיוזע ועייף אך מלא רוח. אני מכבסת לו באהבה את הבגדים, ממלאת לו את קופסאות העוגיות עד אפס מקום, וכשאף אחד לא מסתכל לוקחת את נעלי הצבא הגדולות שלו, המדיפות ריח בוץ ואבק ופיח, ומאמצת אותן קרוב-קרוב אל ליבי.
