בבוקר חג שמחת תורה האחרון השתנו החיים של כולנו. כל אחד במקומו עזב את סידור התפילה, את סעודת החג, את ילדיו ומשפחתו ורץ להצטרף למאמץ המלחמתי. מי בעזה, מי בצפון, מי בהגנה על היישובים ביו"ש ומי בהענקת תמיכה לכוחות הלוחמים.
גם הגבעות, שנמצאות בחזית ההתיישבות בימי שגרה, מצאו את עצמן מתמודדות עם איום גדול בהרבה ממה שהכירו ונאלצו להתאים את עצמן למצב הביטחוני בתוך שעות אחדות. כבר בשעות הבוקר נפרסו הבחורים בגבעות בנקודות שמירה ותצפית סביב הגבעה, שהיו בהמשך לעמדות שמירה קבועות. כוח אדם הוא מצרך נדיר בגבעות, קל וחומר בימים שאינם ימי שגרה, ולפיכך מצאו את עצמם בחורים וגם בעלי משפחות נאלצים לעלות מדי יום לתורנויות שמירה ארוכות במקביל לפעילות הרגילה של פיתוח הגבעה, רעיית הצאן ופרנסת הבית.
איש לא יצלם סרטון מרגש כשיחזרו הביתה אחרי חודשיים רצופים בגבעה בלי יציאה אחת. שולחנות בשרים וערבי חיזוק המוניים יישארו אצלם בגדר חלום רחוק, ונראה שמי שייתקל בהם בדרכם הביתה לשבת התאווררות רק יעקם את אפו למראה שכבת הבוץ העבה שעוטפת את נעליהם הרטובות
כמי שנאלץ להסתפק בעזרה מרחוק בניהול השמירות ברמת מגרון ושדה יונתן בשל צו ההרחקה המנהלי התוודעתי רק אחרי כמה שבועות לקושי ולשחיקה שחוו הנערים. בן רגע נאלצו נערים בני 16–18 לעטות על שכמם משימה נוספת של עשר ולעיתים אף 14 שעות שמירה ביום נוסף על תפעול הגבעה כמו בימי שגרה, משימה מאתגרת בפני עצמה.
ניסיתי להציע לכמה מהם לקצץ בשעות השמירה ולנוח קצת, אך התשובה של כולם הייתה תקיפה וחד-משמעית: "זה קשה, אבל נתמודד עם מה שצריך. בשום פנים ואופן לא נסכים לקצץ במשימות שנדרשות ממנו". התשובות שקיבלתי מהבחורים אצלנו בגבעה גרמו לי להעריץ את הנערים הללו לא רק בגלל המסירות וההקרבה אלא בעיקר משום שהם עושים זאת כמעט ללא תמיכה או הוקרה מבחוץ.
יום-יום הם חוזרים לפנות בוקר מעוד שמירה ארוכה, מפשירים את רגליהם ליד תנור העצים, חוטפים תנומה קלה וכבר קמים להוציא את עדר הצאן אל המרעה. איש לא יצלם סרטון מרגש כשיחזרו הביתה אחרי חודשיים רצופים בגבעה בלי יציאה אחת. שולחנות בשרים וערבי חיזוק המוניים יישארו אצלם בגדר חלום רחוק, ונראה שמי שייתקל בהם בדרכם הביתה לשבת התאווררות רק יעקם את אפו למראה שכבת הבוץ העבה שעוטפת את נעליהם הרטובות. ולמרות זאת הם כל כך חדורי מטרה ותחושת שליחות, שמבחינתם להמשיך במשימה, לא משנה מה יהיה.
החיבור לשטח והידיעה הברורה שעל כתפיהם הצרות מוטלת ההכרעה מה יקום בשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון – מדינה פלשתינית או התיישבות יהודית ענפה – מחפים על כל הקשיים שבדרך ועל חוסר הגיבוי מהמערכת.
רועים למרחקים ארוכים
ואם כבר הזכרנו רעיית צאן, זוהי מערכה בפני עצמה שמשמשת כלי עיקרי ויעיל שמאפשר לכל גבעה לחלוש מדי יום על אלפי דונמים ולהבטיח שיישארו בבעלות יהודית. הרועים הם למעשה חוד החנית במערכה, וסופגים את מרבית ההתקפות מצד כפריי האזור, שרואים בעיניים כלות כיצד מאזן הכוחות בשטח הולך ומשתנה לרעתם.
בשונה מהתדמית הקלסית, רועה צאן לא רק מחלל בחליל אלא גם ניצב כל הזמן על המשמר כדי לזהות את האיומים מבעוד מועד ולהשגיח על הסביבה, ונאלץ פעמים רבות להגן על עצמו ועל עדרו מפני התוקפים הערבים במשך דקות ארוכות עד להגעת כוחות נוספים למקום.
מאז פרוץ המלחמה התעצמו ההתקפות נגד רועי הצאן והגיעו לשיאן בפיגוע שהתרחש נגד רועה צאן בסמוך ליישוב רימונים, שבו תקפו מחבלים את הרועה וחברו באמצעות גרזן. הרועה פונה לבית חולים במצב קשה מאוד ומחוסר הכרה, אך הצליח להשתקם ב"ה וכבר חזר לפעילות בחווה. הבחורים שיוצאים למרעה נדרשים לשלב בין חדות וכוננות מתמדת לשגרה פסטורלית ושקטה של לימוד בצל מדף הסלע וקפה שחור מפינג'אן על האש.
החורף שהחל לפני שבועות מספר מזמן אתגרים נוספים בדמות גשם, קור ובוץ, שהיו לחלק בלתי נפרד מהמרעה. אחרי שבע שעות מרעה הרועה חוזר עם עדרו לדיר, ספוג עד לשד עצמותיו וקפוא כמו גוש קרח. יצא לי לפגוש בחיים מאות רועים שחזרו ממרעה חורף, אך מעולם לא ראיתי אחד שהחיוך המסופק נעדר מפניו למרות המסע המאתגר שסיים זה עתה.
השבוע, אחרי עוד הרס שעשו פקחי המנהל האזרחי וכוחות משטרה בגבעת אור מאיר, הסמוכה ליישוב עפרה שבבנימין, העלה אחד הבחורים בגבעה לסטטוס האישי בוואטסאפ תמונה שלו מהמרעה ברכס הסמוך. "כבר יצאת למרעה? לפני שעה היה לכם הרס בגבעה, לא תבנו קודם?" תמהתי באוזניו. אך הוא השיב: "המרעה הוא מערכה לכל דבר. כמו שאף אחד לא יעלה על דעתו להפקיר עמדת שמירה ליום אחד, כך גם אנחנו חייבים לצאת בכל יום לשטח ולעמוד על המשמר. אין אפשרות לחפף, וגם בבוקר כזה של הרס צריך לצאת בשעה הרגילה".
מאז פרוץ המלחמה התעצמו ההתקפות נגד רועי הצאן והגיעו לשיאן בפיגוע שהתרחש נגד רועה צאן בסמוך ליישוב רימונים, שבו תקפו מחבלים את הרועה וחברו באמצעות גרזן. הרועה פונה לבית חולים במצב קשה מאוד ומחוסר הכרה, אך הצליח להשתקם ב"ה וכבר חזר לפעילות בחווה
סיר מרק ומילה טובה
למה אני כותב לכם את זה? כי בסוף אחרי המסירות והאידאולוגיה כולנו בני אדם, וכמה שהתושבים בגבעות חדורי מטרה, אין כמו מילה טובה בטרמפ או ארוחה חמה בערב קפוא כדי לתת מרץ וכוח לעוד ימים של מאבק בשטח.
בתחילת המלחמה הקימו כמה משפחות מבית אל ומעפרה קבוצה של תושבים שיבשלו אוכל חם מדי שבת וכמה פעמים בשבוע לנערים בגבעות הסביבה. הנערים בשטח מספרים שבכל התקופה הקשה הזו האוכל החם בצירוף פתק חיזוק שהביאו בכל פעם התושבים היו אחד הדברים המרכזיים שהעניקו להם כוח. אוכל מפנק שמזכיר את הבית, מילים מחזקות ובעיקר תחושה שיש מי שמעריך את הפעילות שלהם, שלעיתים לא זוכה להוקרה.
גם אתם, ראיתם נער בדובון ובנעליים מלוכלכות באחת הטרמפיאדות? תציעו לו טרמפ ותנו לו כמה מילות חיזוק בדרך. כן, סביר להניח שהוא מסריח, אולי הוא אפילו ישאיר קצת בוץ על הרצפה אף שבטוח ניסה בכל דרך להימנע מזה, אבל בסוף הוא נמצא שם במקומנו ומאפשר לנו לחיות חיים נורמליים על מדרכות מרוצפות וכבישי אספלט.
יש לכם כוח ליותר מזה? שימו סיר מרק על האש או עוגה בתנור וקפצו לאחת הגבעות הסמוכות, צרפו כמה מילות חיזוק, ונתתם להם כוח לעוד שבוע של פעילות. בלילה, כשהם ישבו בשמירה המשמימה, או לאחר מכן במרעה החורפי והגשום, הם ייזכרו בזה, אל תשאלו איך אני יודע, ויתמלאו כוחות מחודשים למשימה המתמשכת והחשובה.
לתגובות: e0587310312@gmail.com
