בתחילת השבוע הזה פנה אליי אחד החברים שקרא את הטור שפרסמתי בשבוע שעבר. "אני הכי מזדהה איתך על הביקורת נגד הרדיפה של פוקס", אמר, "אבל חייבים גם לפרגן לו על הדברים הטובים שהוא עושה. תראה למשל את המבצע האחרון בג'נין למיגור תשתיות הטרור בעיר".
ובכן, קודם כול חשוב לי להדגיש: אני הראשון שמברך על כל פעילות נגד הטרור ביהודה ושומרון ובכלל. אבל לפני שנכנסים לאיפוריה וממהרים לברך על המוגמר כדאי להסתכל על כל פעולה כמו המבצע האחרון בג'נין בראייה רחבה יותר שמנסה להבין מהי מטרת המבצע ומהן השפעותיו לטווח הארוך, בעיקר למראה העובדה הפשוטה ששלושים שנה, למרות כל המבצעים, אנו צועדים במעגל קסמים שמוביל אותנו לאותה תוצאה מדממת בדיוק.
בניסיון נואש לחזק את הרשות הפלשתינית החליט שר הביטחון דאז בני גנץ להפסיק לחלוטין את כניסות צה"ל למחנה הפליטים ג'נין כדי לאפשר לרשות הפלשתינית לשוב ולבסס את כוחה. החלטה זו יצאה לפועל מייד עם כניסתו של האלוף יהודה פוקס, ששימש בתפקידו הקודם נספח צה"ל בארצות הברית, מקבילו הישראלי של הגנרל פנזל. ההחלטה החזיקה מעמד חצי שנה והפכה את ג'נין לקן טרור
ניסיון 1: אוסלו, חומת מגן ומפת הדרכים
ניקח לדוגמה את העיר ג'נין, שהפכה למעוז הטרור ביו"ש. בשלושת העשורים האחרונים פעלה מדינת ישראל לביסוס שלטונה של הרשות הפלשתינית בעיר כדי לאפשר מיני-מדינה פלשתינית בשטחים נרחבים ביהודה ושומרון. הניסוי כידוע נכשל, וסיר הלחץ התפוצץ עלינו באינתיפאדה השנייה. חודשים ארוכים סירבה ישראל להודות כי הסכם אוסלו קרס וכי מי שמובילים את גל הטרור האימתני הם לא אחרים מכוחותיו המזוינים של יאסר ערפאת. רק אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק לא נותרה לישראל ברירה, והיא יצאה למבצע חומת מגן.
מכל אדם שמעט שכל בקודקודו היינו מצפים שיבין כי הניסוי נכשל ויש להחזיר את השליטה הישראלית לערים הערביות, אולם בסיום מבצע חומת מגן, שלמעשה כיסח את הדשא אך לא עקר אותו מהשורש, השיבה מדינת ישראל את שליטת הרשות הפלשתינית הרצחנית לערים הערביות.
חודשיים לאחר סיום חומת מגן הכריז נשיא ארצות הברית על תוכנית מדינית חדשה. התוכנית כללה הקמת מדינה פלשתינית, נסיגה מכל השטחים שנכבשו בחומת מגן, וכמובן הרס המאחזים. כמה חודשים לאחר מכן, בכנס הרצלייה הידוע, אימץ אריאל שרון, שהתנגד עד אז להקמת מדינה פלשתינית, את התוכנית שכונתה מפת הדרכים.
לימים התברר שגורמים בצה"ל ראו בחומת מגן מבצע שתכליתו החלשת ערפאת, דיכוי הטרור והפעלת מנופי לחץ על הרשות הפלשתינית לחזור למשא ומתן כדי לחזור לדרך אוסלו. הרמטכ"ל דאז שאול מופז אף אמר זאת במפורש באחד הדיונים שקדמו למבצע כשהגדיר מה תיחשב הכרעה בעיניו: "הכרעה תהיה כאשר תתרחש תפנית בדרכה של הרשות הפלשתינית, והיא תהיה מוכנה לשבת סביב שולחן הדיונים ולא תנסה להשיג את יעדיה האסטרטגיים בדרך של אלימות וטרור. זה בעיני, בסופו של דבר, ההכרעה".
גם הממשל האמריקאי ראה במבצע חומת מגן הזדמנות ודרש תשלום בשטח בדמות הסכמה להקמת מדינה פלשתינית, תמורה לתמיכה הבין-לאומית ולסיוע בנשק שהעניק. גם אז מי שהרגישו את השינוי תחילה היו תושבי המאחזים, שבדומה למצב היום ניצבו בחזית ההתיישבות והמאבק נגד הקמת המדינה הפלשתינית.
בהתאם לתוכנית מפת הדרכים שאימץ הזמין שרון לאחר חומת מגן את דו"ח טליה ששון, הידוע לשמצה, שהצר את צעדיה של ההתיישבות הצעירה לשנים אחר כך
אחד הדברים שגרמו לאמריקאים לבוא לכלל המסקנה הזו והביאו לידי ההחלטה הדרמטית היה מסמך מנותק ומומצא שגיבש פוקס והוגדר סודי, ובו נכתב: "השר בן גביר הנחה את מחוז יהודה ושומרון של המשטרה שלא לאכוף את החוק נגד מתנחלים אלימים". בואו ננחש יחד כיצד דלף המסמך הסודי לעיתונאית אילנה דיין בערוץ 12, שמיהרה לפרסמו בכותרת דרמטית. הפרסום השיג את מטרתו ויצר את הלחץ הצפוי
ניסיון 2: תוכנית ההתנתקות וגדודי דייטון
מפת הדרכים לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. שרון החליט לבצע במקומה את תוכנית ההתנתקות, ואת מרחב ג'נין, שבו התנהלו הקרבות הקשים ביותר בחומת מגן, מסר לידי הרשות הפלשתינית.
לאחר יישום תוכנית ההתנתקות החלו האמריקאים לפעול לחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. לשם כך נשלח לאזור הגנרל קית' דייטון, שמונה לתפקיד המתאם הביטחוני האמריקאי בין ישראל לארצות הברית, והחל להקים הלכה למעשה צבא פלשתיני. דייטון הוא שהפך את כוחות הביטחון הלאומי הפלשתיניים לכוח צבאי של ממש, תשתית לצבא הפלשתיני העתידי במדינה הפלשתינית שתוקם. ברחוב הערבי אגב נקראים עד היום בלעג כוחות הביטחון הלאומי "גדודי דייטון".
את היקף הצבא הפלשתיני הקיים היום ואת אופי ההכשרה שעוברים חייליו חשפנו כאן במדור זה לפני כחמישה שבועות. בתמונות שהבאנו כאן אפשר לראות אימונים צבאיים לכל דבר ועניין שעוברים אנשי המנגנונים, לוחמה בשטח בנוי, שבוע שדאות וכיבוש יעדים, וכן מסעות שטח ארוכים בהרי צפון השומרון.
כך נשמר המצב כעשור וחצי. הרשות הפלשתינית בנתה את כוחה בסיוע ארצות הברית וישראל, ובה בעת שיקמו המחבלים את תשתיות הטרור שניזוקו בחומת מגן.
ברבות השנים הוחלף דייטון בגנרלים אחרים, עד שבשנת 2021 נכנס לתפקיד הגנרל מייקל פנזל, המשמש בתפקיד עד היום. פנזל נכנס לתפקידו חודשים אחדים אחרי אירועי שומר החומות, בדיוק כשהחל סיר הלחץ המבעבע לגלוש מג'נין לרחבי הארץ בדמותו של גל טרור רצחני.
את פלגי הטרור בעיר החליף 'גדוד' מסודר ומאוחד מכלל פלגי הטרור, והוא תפס את השליטה בג'נין ודחק הצידה את מנגנוני הרשות הפלשתינית, שאיבדו מהפופולריות שלהם. רבים מאנשי המנגנונים החלו אף להשתתף באופן לא רשמי בפעילות גדוד הטרור, ומחבלי גדודי חללי אל-אקצה, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח, תפסו מקום מכובד בגדודים.
פעילות צה"ל בג'נין אחת לכמה שבועות דחקה הצידה את הרשות הפלשתינית והחלישה את כוחה. במערכת הביטחון ובממשלה נחרדו לראות כיצד הרשות הפלשתינית מאבדת את אחיזתה והתקווה לפתרון מדיני עם שלטון פלשתיני 'מתון' הולכת ומתרחקת, ונקטו צעד מסוכן ומופקר.
ניסיון 3: היציאה מג'נין ותוצאותיה
בניסיון נואש לחזק את הרשות הפלשתינית החליט שר הביטחון דאז בני גנץ להפסיק לחלוטין את כניסות צה"ל למחנה הפליטים ג'נין כדי לאפשר לרשות הפלשתינית לשוב ולבסס את כוחה. החלטה זו יצאה לפועל מייד עם כניסתו של האלוף יהודה פוקס, ששימש בתפקידו הקודם נספח צה"ל בארצות הברית, מקבילו הישראלי של הגנרל פנזל.
ההחלטה החזיקה מעמד חצי שנה והפכה את ג'נין לקן טרור של ממש: שנתיים תמימות לאחר מכן נעשתה כל כניסה של צה"ל לעיר על ידי יחידות מיוחדות בלבד ולוותה בחילופי אש כבדים. הניסיון הזה נכשל כצפוי, ואחרי שורת פיגועים נוספים שיצאו מג'נין נאלץ צה"ל לשוב ולפעול בעיר. בינתיים התפשט מודל הגדודים לערים אחרות ביו"ש, ובהן שכם וטול כרם, והן שכפלו את מודל ההצלחה בג'נין.
לאחר כמה חודשים שבהם לא גרמו הפעילויות הנקודתיות של צה"ל בג'נין לעצירת הפיגועים, והם רק הלכו והתגברו, יצא צה"ל למבצע חטיבתי בעיר. במבצע, בית וגן, פעלו כוחות צה"ל בעיר כיממה וחצי, השמידו מוקדי טרור ופגעו בין השאר בתשתיות המים, החשמל והכבישים בעיר בפעולת חישוף הצירים ממטעני החבלה שהטמינו המחבלים.
הקסבה של ג'נין התעוררה לבוקר של הרס. ומי נכנס לתמונה כמלאך מושיע? נכון, הרשות הפלשתינית, שקיבלה מישראל וממדינות זרות עשרות מיליוני שקלים ל'שיקום' תשתיות העיר. במערכת הביטחון היו מרוצים. גדודי המחבלים העצמאיים חטפו מכה (קלה מאוד, יש לציין), והרשות הפלשתינית שוב זכתה ללגיטימציה לפעול בעיר.
מאמצי הרשות הפלשתינית להחזרת שלטון הרשות הפלשתינית לג'נין רק הלכו והתגברו, והגנרל פנזל הפעיל לחץ כבד על ממשלת הימין לאשר העברת נשק ומשוריינים נוספים לרשות הפלשתינית כדי לאפשר את 'השתלטותה מחדש' על הערים הערביות ולסייע במאבקה בגדודי המחבלים.
ההמשך ידוע לכולנו: הפיגועים לא נפסקו, וגדוד ג'נין רק הלך והתעצם. כל כניסה של צה"ל לעיר לוותה בחילופי אש עוצמתיים ודרשה מבצע צבאי שלם. הסיבה בין השאר, כפי שצוטט גורם בכיר ברשות הפלשתינית בערוץ 14, הייתה שפעילות המנגנונים בג'נין מופנית כלפי מבוקשים 'שלהם', כלומר פושעים פליליים או אויבים פוליטיים כמו אנשי חמאס, ולא כלפי אנשי הגדודים.
כחודש לאחר פרוץ המלחמה שוב החל צה"ל לפעול בג'נין בעקבות לחץ ציבורי נרחב, הפעם בתכיפות ובעצימות גבוהה יותר. עוד כלי נשק נתפסו, עוד מחבלים חוסלו, אך המטרה נותרה כשהייתה: השארת הסכמי אוסלו על כנם והשבת השליטה של הרשות הפלשתינית בעיר כחלק מתוכנית כוללת להקמת מדינה פלשתינית בחבל עזה ובמרבית השטח ביהודה ושומרון.
נסכם זאת בפשטות: חיילי צה"ל נשלחו להכשיר את השטח ולהגישו על מגש של כסף לאנשיו של הראיס אבו מאזן.
סיכול מכשול 1: המתנחלים
וכאן מגיע החלק השני של התמונה. במקביל לניסיונות להקים מדינה פלשתינית בשליטת הרשות הפלשתינית מובילים במחלקת המדינה האמריקאית בסיוע ארגוני שמאל קיצוני את קמפיין "אלימות המתנחלים", שנועד למעשה למנוע את בלימת התוכנית המדינית שלהם ולמגר כל ניסיון של גורמים בשטח לסכל את הקמת המדינה הפלשתינית, אם בדרכים מדיניות והסברתיות ואם באמצעות רצפים טריטוריאליים יהודיים בשטח.
בארגוני השמאל הקיצוני, שמנהלים זה שנים מערכה רבת זרועות נגד ההתיישבות החלוצית, לא הסתירו בתחילת המלחמה את כוונתם להשפיע על המדיניות ביהודה ושומרון באמצעות לחץ על ישראל מטעם גורמי ממשל זרים והצבת איום על הלגיטימציה הישראלית לפעול ברצועת עזה.
התוכנית התחלקה לשניים: בשלב הראשון יצירת פרובוקציות שיספקו את התמונות הרצויות והמגמתיות, ולאחר מכן העברת התמונות הללו לגורמי ממשל זרים, בדגש על ארצות הברית, ופרסומם בכלי תקשורת בחו"ל. כפי שהגדיר זאת פעיל השמאל האנרכיסטי גיא הירשפלד בחשבון הפייסבוק שלו: "הולכים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ".
לצורך זה אף טסו כמה פעילי שמאל קיצוני לארצות הברית בשבועות הראשונים למלחמה, וניהלו שם קמפיין ממוקד וסדרת פגישות עם גורמי ממשל. בה בעת התהדק הקשר עם הגנרל פנזל וגורמים אמריקניים בארץ ונעשה ישיר וצפוף.
ואכן, השינוי הורגש מהר מאוד בשטח והביא לידי סדרת הצהרות חריפות מפי בכירים אמריקנים שאימצו במלואו את דף המסרים של ארגוני השמאל, ואפילו מונחים ייחודיים שהאנרכיסטים משתמשים בהם, כמו "קהילות רועים" בהתייחסם למקבצי הבנייה הלא חוקית בקרב הבדווים בשטחי C.
בצד הישראלי מיהרו לפעול לפי דרישת ארצות הברית. הוראות הפתיחה באש צומצמו, מפקדים קרביים הודחו, צווים מנהליים החלו להיות מחולקים בסיטונאות, וכלי נשק של תושבים בהתיישבות הוחרמו בזה אחר זה.
פעילי השמאל, שזכו סוף-סוף להצלחה כבירה אחרי שנים של מאבק לא, הצליחו להסתיר את התרגשותם. האנרכיסט גיא הירשפלד בישר בחשבון הפייסבוק שלו: "אנחנו מתחילים להרגיש את הלחץ של האמריקאים". ראייה לתוצאות בשטח הביא הירשפלד את סיפורו של לוחם המילואים מהחווה החקלאית בבקעת הירדן שנשקו הוחרם בהוראת פוקס, בניגוד לדעתם של מח"ט הגזרה ושל גורמים במשטרה.
את בעלי החווה שנשקו הוחרם כינה הירשפלד "הטרוריסט ממערג'את", הכפר הבדווי הסמוך, וכתב בלעג: "אתם מוזמנים לשאול אותו היכן הנשק שלו. אנחנו נמשיך ונעדכן את חברינו בעולם על פשעי היהודים בפלסטין הכבושה עד שהם יבינו שצריך ללחוץ על הגז ועל ממשלת הדמים הזו", סיכם הירשפלד.
הערוץ הישיר שפתחו ארגוני השמאל הקיצוני עם הגנרל פנזל וגורמים אמריקניים אחרים נעשה אפקטיבי ומהיר עד כדי כך שקצינים במילואים ובעלי חוות ברחבי יהודה ושומרון סיפרו כי פעמים רבות פרק הזמן מהרגע שהגיעו פעילי שמאל קיצוני לזירת האירוע והודיעו כי יטפלו בעניין "מול הפיקוד הבכיר" עד שהכוחות בשטח הספיקו לקבל הוראה ישירה מהאלוף פוקס לא עלה על עשר דקות.
אין ברירה, האמריקאים לוחצים
למרות מס השפתיים שהאלוף פוקס מקפיד להעניק להתיישבות בשבועות האחרונים בדמות אמירות מתוחכמות בעניין קמפיין אלימות המתנחלים, בפועל לא רק שהוא אינו פועל להפחתת הלחץ שיצר מהקמפיין אלא אף פועל להעצים אותו בדרכים נבזיות.
אם לא די בכך, פוקס משתמש בלחץ האמריקאי כבתירוץ לרדיפה שלו אחר ההתיישבות כל אימת שהוא נדרש להתגונן מביקורת שמפנים כלפיו רבנים, ראשי מועצות וחברי כנסת. פעם אחר פעם נשלף הג'וקר של לחץ מארצות הברית, ותחת מסווה של אילוץ כבד משיב פוקס בעיניים דומעות: "אין לנו ברירה, אנחנו באמצע מלחמה וחייבים את התחמושת מארצות הברית. בשביל לקבל פצצות חודרות בונקרים בעזה, אין מנוס אלא לפעול בנוקשות כלפי גורמים בהתיישבות לפי דרישת האמריקאים". רוצה לומר, תבינו, אתם מוקרבים מנחה לקמפיין "אלימות המתנחלים", אבל קבלו זאת בהבנה משום שאין לנו ברירה.
הפרסום של העיתונאי ברק רביד בשבוע שעבר ממחיש היטב את דרך הפעולה של פוקס. על פי רביד, הממשל האמריקני סירב לאשר לישראל את רכישתם של 15,000 רובי M16 בעיצומה של המלחמה בטענה כי ישראל אינה עושה די בכל הנוגע לטיפול באלימות המתנחלים.
אחד הדברים שגרמו לאמריקאים לבוא לכלל המסקנה הזו והביאו לידי ההחלטה הדרמטית היה מסמך מנותק ומומצא שגיבש פוקס והוגדר סודי, ובו נכתב: "השר בן גביר הנחה את מחוז יהודה ושומרון של המשטרה שלא לאכוף את החוק נגד מתנחלים אלימים". בואו ננחש יחד כיצד דלף המסמך הסודי לעיתונאית אילנה דיין בערוץ 12, שמיהרה לפרסמו בכותרת דרמטית.
הפרסום השיג את מטרתו ויצר את הלחץ הצפוי. מיותר לציין שהטענות שהעלה פוקס נגד השר בן גביר לא היו ולא נבראו, וכל אשמתו של בן גביר הייתה שניסה לשנות במעט את סדר העדיפויות של ימ"ר ש"י, שהגדירו כל הפגנה של אנשי ימין "אירוע של טרור יהודי".
יתרה מכך, לו רק רצה פוקס למנוע את הלחץ שיצר הקמפיין השקרי של "אלימות המתנחלים", די היה בכמה עשרות צווי הרחקה מנהליים שהיו מוצאים נגד פעילי השמאל הקיצוני שמסתובבים ביו"ש בחופשיות ומעוררים פרובוקציות מכוונות כדי להביא את דיבתה של ישראל ברחבי העולם, כדי לצמצם דרמטית את כמות עלילות הדם שמופצות במסגרת הקמפיין המרושע.
וכשאני מדבר על עלילות הדם אני מתכוון לא רק לעלילות הדם שפורסמו על תושבי הגבעות אלא גם לאלו שמופצות חדשים לבקרים על כיתות הכוננות ועל חיילי ההגמ"ר ביו"ש שהועלו על המוקד בתקופה האחרונה ומותגו כאחרוני הפורעים.
קחו למשל את האירוע המקומם הזה, שזכה למיליוני חשיפות בחו"ל: פעילי שמאל אנרכיסטי ופעילים זרים מלווים בערביי הכפרים בסביבה הגיעו בשבועות הראשונים למלחמה לפרובוקציה מתוכננת ליד היישוב מעון שבהר חברון. המצלמות הודלקו, ופעילי השמאל החלו להתקדם ראשונים. מאחוריהם, מחוץ לטווח המצלמות, התגודדו הערבים. כמה מאות מטרים מבתי היישוב הבחינו בהן חיילי ההגמ"ר, ששהו באותה העת בעמדות הביטחון שמקיפות את היישוב, וצעקו להם לעצור.
פעילי השמאל, שרק חיכו לרגע הזה, סירבו כמובן לעצור והמשיכו להתקדם ולנסות לחדור ליישוב. הלוחמים שבו וביקשו מהם לעצור, אך כשראו שהבקשות אינן מועילות למנוע את חדירתם של פעילי השמאל והערבים לתחום היישוב, ירה אחד הלוחמים שני כדורים באוויר לאזהרה.
לרגע הזה חיכו הפעילים. עשרות המצלמות שהופעלו באירוע תיעדו מכל זווית את הירי המרשיע, והתמונות של "מתנחלים מזוקנים במדי צבא" הופצו חיש מהר ברשתות החברתיות ובערוצי תקשורת בחו"ל.
פעילי שמאל קיצוני תיארו בקול מתנשף ודרמטי את "רגעי האימה" ("פעם ראשונה בחיים שירו עליי"). אחרים מיהרו לציין: "זה מה שעוברים שם הפלשתינים כל יום, רק הפעם היינו שם כדי לתעד את האלימות", והיו שהגדילו לעשות וקבעו: "בלי הנוכחות שלנו הפלשתינים היו מוצאים את מותם באירוע". סרטוני התיעוד המגמתי שהופצו תחת הכותרת "אלימות מתנחלים נגד תושבים פלשתינים" זכו למיליוני צפיות, והאירוע נוסף לרשימה המרשיעה של "אירועי הטרור היהודי".
עכשיו תארו לכם שפעילי השמאל הקיצוני האלה, שבגרעין הקשה שלהם נמנים לא יותר מכמה עשרות, ושמותיהם מוכרים היטב בהתיישבות ומן הסתם גם במערכת הביטחון, היו מורחקים בצו מנהלי או לכל הפחות נבלמים במחסום המנהרות: הפרובוקציה המתוכננת הזאת, שגרמה לחץ עצום ונזק בין-לאומי כבד, הייתה פשוט נחסכת. אבל משום מה מערכת הביטחון, שידעה לערוך פשיטות משטרתית ושיחות איומים של רכזי שב"כ נגד עשרות תושבים בהר חברון מפרוץ המלחמה, עצמה את עיניה לנוכח הפרובוקטורים האמיתיים בשטח.
עכשיו תארו לכם שפעילי השמאל הקיצוני האלה, שבגרעין הקשה שלהם נמנים לא יותר מכמה עשרות, ושמותיהם מוכרים היטב בהתיישבות ומן הסתם גם במערכת הביטחון, היו מורחקים בצו מנהלי או לכל הפחות נבלמים במחסום המנהרות: הפרובוקציה המתוכננת הזאת, שגרמה לחץ עצום ונזק בין-לאומי כבד, הייתה פשוט נחסכת. אבל משום מה מערכת הביטחון, שידעה לערוך פשיטות משטרתית ושיחות איומים של רכזי שב"כ נגד עשרות תושבים בהר חברון מפרוץ המלחמה, עצמה את עיניה לנוכח הפרובוקטורים האמיתיים בשטח
פגישת הרבנים
המציאות בפועל חמורה בהרבה, שכן פוקס לא רק שאינו נאבק בארגוני השמאל הקיצוני אלא הולך איתם יד ביד. קחו לדוגמה את פגישת הרבנים עם האלוף ובכיר המחלקה היהודית בשב"כ שנערכה לפני כשלושה שבועות. על פי חשיפתו של העיתונאי ישי פרידמן, מי שיזם את הפגישה מטעמו של האלוף ואף נכח בה הוא אבנר הרמתי, פעיל שמאל קיצוני וחברו של פוקס שדוגל בהקמת מדינה פלשתינית ונאבק שנים למען המאחז הלא חוקי ח'אן אל-אחמר, שהיה לפרויקט דגל של הרשות הפלשתינית. רק לפני כשנתיים פנה הרמתי אל נריה בן פזי, בעליה של חוות המכוך שבבנימין, והציג את עצמו כחברו של פעיל השמאל הקיצוני אריק אשרמן, שמתנכל תדיר לחוות בסביבה. הרמתי הציע את "עזרתו" לבן פזי ב"ניהול הסכסוך" באזור, וכמובן סורב.
כעת, כשצצה שעת כושר, ארגן הרמתי את הפגישה, שנועדה להעניק לגיטימציה ולרכך ביקורת כלפי האלוף והשב"כ על הצעדים שנקטו כלפי המתיישבים. הרבנים, שביקשו לדבר בכלל על המצב הביטחוני ולא הכירו את פעילותו של הרמתי, נפלו למלכודת, ובמחלקה היהודית בשב"כ יצאו בהכרזה שהרבנים דווקא "חיזקו את ידם".
במערכת הביטחון מיהרו לרכוב על הלגיטימציה שקיבלו במרמה, ובתוך ימים אחדים הוציא פוקס צו מנהלי נגד נריה בן פזי, שנחשב לאבי החוות בסביבה, ולכן לאויב מספר 1 של ארגוני השמאל הקיצוני. במערכת לא הסתפקו בהרחקתו של בן פזי, ועוד פעילים בחוות בבנימין נעצרו מעצר מנהלי. כמו כן הנחה פוקס להחרים את כלי הנשק של שורת תושבים אחרים בחוות.
נקודה אופטימית
ובחזרה למבצע בג'נין. כפי שציינו בהתחלה, זוהי פעילות מבורכת שהייתה צריכה לקרות כבר לפני שנים. לא רק שאנחנו תומכים בה, אלא היינו מהראשונים שקראו מעל כל במה, בתקשורת ובהפגנות בצמתים, לצאת במבצע מקיף ושורשי בג'נין. ובכל זאת חשוב לעמוד על המשמר ולוודא שפעולות מבורכות לכאורה אינן הופכות לכלי בידי גורמים הרסניים להשגת התוצאה ההפוכה בדיוק.
ובאותו עניין, אחרי שצוללים לפרטי התוכנית המדינית הכוללת שמקודמת באינטנסיביות מתחת לפני השטח, קל להבין מדוע בעיני פוקס והאמריקאים דווקא שתי הקבוצות הללו בהתיישבות – פעילים ציבוריים ותושבי הגבעות והחוות – הם האיום הגדול ביותר עליה.
בעיניהם הפרסומים העיתונאיים שחושפים את פרצופה של הרשות הפלשתינית ואת מעורבותה בטרור עלולים לגרום לשינוי דעת הקהל הישראלית ולסיכול חזון המדינה הפלשתינית שהם מקדמים בכל דרך. גם התושבים בחוות ובגבעות, שמסכלים באמצעות בנייה ורעיית צאן את יצירת הרצפים הטריטוריאליים שהרשות הפלשתינית מנסה לבסס כתשתית למדינה הפלשתינית שמוקמת דה-פקטו בשטח, הם לא פחות מאסון בעיניהם של הגורמים הללו, ולפיכך יש להילחם בהם בכל מחיר.
הנקודה האופטימית היחידה בכל המצב המתסכל הזה היא שלמרות כל המניפולציות והעיוורון שאופף את מרבית ההנהגה, דווקא בשעות הקשות האלה התגלה עם ישראל במלוא תפארתו. מפוכח, מלא ערכים וחדור מטרה לנצח.
הקלישאות וסיסמאות המוסר המעוות כבר לא מדברות אליו, וגם בפיקוד מתחילים להבין אט-אט שמשהו השתנה, והציבור והלוחמים בשטח כבר לא ייתנו למציאות לחזור להיות כשהייתה. הניצחון והשינוי האמיתי עוד יגיעו בעז"ה, ויבואו דווקא מלמטה. נתפלל רק שזה יקרה מהר ככל האפשר.
