העיוורון כלפי חמאס קטן מהעיוורון כלפי הרשות הפלשתינית

תארו לכם שהייתם יודעים שצבא אויב שבו עשרות אלפי לוחמים מתאמן ומתכונן ליום פקודה כמה קילומטרים מהבית שלכם, ואין איש שיוכל לעצור אותו ברגע האמת. מישהו מכם היה מצליח לישון בלילה? סביר להניח שלא ממש.

בבוקר שמחת תורה, עת שטפו את הארץ במתקפה מתוכננת אלפי מחבלי חמאס נאצו-אסלאמיסטים, תפסנו את ראשנו בתסכול ותהינו איך לא הגיע שום מידע מודיעיני על המלחמה. כיצד לא היו אפילו מעט סימני התראה מקדימים. איך לא היה ולו בן אדם אחד שיתריע מבעוד מועד על התוכנית הזדונית.

חלפו ימים מספר, והתמונה העצובה התגלתה: לא רק שהיו סימנים מקדימים למתקפה, אלא שאותות האזהרה זהרו על הקיר באדום בוהק שנים ארוכות, ואנחנו עצמנו את עינינו בכוח וסירבנו להאמין. היינו זחוחים, יהירים ושבויים עמוק-עמוק בתפיסת המנותקת שבנינו לעצמנו. מיאנו להאמין לתוכניותיו הרצחניות של האויב ודאגנו להשתיק במהירות כל מי שניסה לערער על הקונספציה ששררה בקרב מקבלי ההחלטות. חמישים שנה בדיוק אחרי מלחמת יום הכיפורים נפלנו שוב באותה מלכודת.

אבל לא על חמאס ומחדל שמחת תורה באנו לדבר אלא על צבא אויב אחר, בעל אידאולוגיה רצחנית דומה לשל חמאס, שעדיין נמצא בשלב ההכשרות והאימונים ליום פקודה. האם הפעם נשכיל להתפכח לפני שיהיה מאוחר?

בפעם הראשונה שצפיתי בסרטונים האלה, לפני כארבע שנים, נחרדתי. הרגשתי שאני צופה באחד מצבאות מדינות ערב הסמוכות, וההבנה שמדובר בצבא שמרוכז רובו ביריחו, קילומטרים אחדים מכביש 1, זעזעה אותי והדירה שינה מעיניי

אנסה לתאר במילים מעט ממה שעובר הכוח הלוחם הזה: אימונים פלוגתיים ושבוע מלחמה, לחימה בשטח בנוי, מסעות ארוכים בהרי צפון השומרון שדומים שתי טיפות מים למסעות הכומתה שעוברים הלוחמים שלנו, תרגילים לכיבוש יעדים הכוללים הטלת רימונים וחטיפת אנשים, מפגני כוח צבאיים של אלפי לוחמים שצועדים בשאגות קרב ועוד שורת פעולות ואימונים שאין אפשרות לפרשם אחרת

אימונים של צבא סדיר

נתחיל בריענון היסטורי קצר להבנת התמונה. שנים אחדות אחרי חתימת הסכמי אוסלו הארורים על מדשאות הבית הלבן כבר החלה להתפוצץ עלינו חבית הנפץ שיצרנו במו ידינו. מאות פיגועי ירי התרחשו ברחבי המדינה, חדירות ליישובים שמטרתן טבח בתושביהם בוצעו בזו אחר זו, ומחבלים מתאבדים נשלחו לפיגועי תופת במקומות הומים מאדם.

המדינה עדיין הייתה שבויה בקונספציית אוסלו והתקשתה להאמין שהפרטנר החייכני שאימצה הפך לחיית טרף. גם אחרי שאנשי המנגנונים הביטחוניים ברשות הפלשתינית, לבושי מדים ואוחזים בנשק שקיבלו מישראל, ביצעו עשרות פיגועים, עבר עוד זמן רב עד שההבנה הקשה החלה לחלחל במערכת הביטחון.

מערכות המדינה היו שבויות בתפיסת העולם שיצרו לעצמן עד כדי כך שגם אחרי שהתברר שמי שעומד מאחורי פיגועי התופת והירי הוא מרואן ברגותי, המזכיר הכללי של פת"ח וסגנו של ערפאת, ושכוח הקומנדו באינתיפאדה הוא לא אחר מ'כוח 17', הכוח המיוחד של ערפאת, חלפו עוד חודשים ארוכים עד שהחליטה הממשלה לצאת למבצע נגד הרשות ומחבליה. ההרפתקה המסוכנת של הסכמי אוסלו שהביאו עלינו את האינתיפאדה השנייה ואת מבצע חומת מגן שבא בעקבותיה עלו לנו ביותר מאלף הרוגים.

וכאילו לא למדנו כלום, כבר בשנת 2007 חזרה מדינת ישראל לטפח את הרשות הפלשתינית, השיבה את התיאום הביטחוני וחתמה על 'הסכם המבוקשים', שהעניק חנינה למאות מחבלים שהשתתפו באינתיפאדה. הרשות הפלשתינית מצידה החליטה לשמור לעת עתה על שקט יחסי ולנצל את הזמן לבניית כוחה מחדש.

בסיסי אימונים הוקמו, משוריינים חדשים נקנו באישור מדינת ישראל, ומנגנוני הביטחון הפלשתיניים היו לצבא של ממש, שיש בו כיום על פי ההערכות 40,000 לוחמים. רק לשם ההשוואה, הכוח הצבאי של חמאס בעזה מונה על פי הפרסומים 35,000 חיילים. כל זה נעשה כאמור באישורה של מדינת ישראל, שאפשרה לרשות על פי הסכמי אוסלו להקים כוח משטרתי לאכיפת החוק והסדר בשטחים שבאחריותה.

אלא שמבט חטוף באימונים שעובר הכוח הצבאי העצום הזה מראה בבירור כי ההכשרות שעוברים הלוחמים חרגו מזמן מאלו שנועדו לכוח שיטור מקומי והפכו לכאלה של צבא לוחם לכל דבר ועניין.

בפעם הראשונה שצפיתי בסרטונים האלה, לפני כארבע שנים, נחרדתי. הרגשתי שאני צופה באחד מצבאות מדינות ערב הסמוכות, וההבנה שמדובר בצבא שמרוכז רובו ביריחו, קילומטרים אחדים מכביש 1, זעזעה אותי והדירה שינה מעיניי.

אנסה לתאר במילים מעט ממה שעובר הכוח הלוחם הזה: אימונים פלוגתיים ושבוע מלחמה, לחימה בשטח בנוי, מסעות ארוכים בהרי צפון השומרון שדומים שתי טיפות מים למסעות הכומתה שעוברים הלוחמים שלנו, תרגילים לכיבוש יעדים הכוללים הטלת רימונים וחטיפת אנשים, מפגני כוח צבאיים של אלפי לוחמים שצועדים בשאגות קרב ועוד שורת פעולות ואימונים שאין אפשרות לפרשם אחרת מאימונים של צבא סדיר שמתאמן למלחמה הבאה.

בממשלה ובמערכת הביטחון, שרק השבוע נעמדו על הרגליים האחוריות כדי להעביר במועדה את אספקת הכסף לרשות הפלשתינית, מתעקשים להתעלם מכל הנתונים הללו ומספרים לנו שמדובר בגוף מתון, שונה לחלוטין מחמאס, שגם אם אינו כוס התה שלנו, האינטרס העיקרי שלו הוא שמירה על שקט ויציבות באזור

הגדיל לעשות חבר המועצה של פת"ח ג'מאל אל-חוויל, שהצהיר בריאיון: "הכיבוש עומד להיות מופתע בגדה המערבית. אנחנו קיווינו לדברים דומים כמו שקרו בעוטף עזה וראינו בזה הגשמת משאלת לב. אני אומר לך, הגדה המערבית תפתיע את כולם. עוד נראה מראות כאלה בגדה"

עניין של זמן

במקביל להתפתחותו של הצבא הרשמי חזרה לתפקד גם הזרוע השנייה של הרשות בדמות ארגוני הטרור. ארגון גדודי חללי אל-אקצה, שהוביל את האינתיפאדה השנייה ומשמש הזרוע הצבאית של פת"ח, שבראשו עומד אבו מאזן, שב להוציא עשרות ומאות פיגועים בשנה, כולל קבלת אחריות רשמית והפצת תיעוד לאחר כל פיגוע.

התשתית של ארגון הטרור הזה נבנתה על גבי התשתית הרשמית של פת"ח, ומפקדי הארגון למעשה בכל נפה או עיר הם המזכירים הרשמיים של פת"ח באזור. כל זה לא הפריע למערכת הביטחון להשמיט את ארגון הטרור הזה מרשימת ארגוני הטרור שנגדם גובש סל כלים מחמיר מפרוץ המלחמה.

רק בשביל שתבינו את גודל הטירוף, דמיינו שראשי עיר מטעם הליכוד היו עומדים בראש ארגוני טרור שהיו יוצאים למלחמה מוכרזת ורשמית נגד ארצות הברית וטובחים באזרחיה בשורת פיגועים. מישהו שם היה מעלה על דעתו לראות בממשלה פה פרטנר לשיתוף פעולה ביטחוני?

בממשלה ובמערכת הביטחון, שרק השבוע נעמדו על הרגליים האחוריות כדי להעביר במועדה את אספקת הכסף לרשות הפלשתינית, מתעקשים להתעלם מכל הנתונים הללו ומספרים לנו שמדובר בגוף מתון, שונה לחלוטין מחמאס, שגם אם אינו כוס התה שלנו, האינטרס העיקרי שלו הוא שמירה על שקט ויציבות באזור.

אלא שגם זה שקר ובורות מוחלטת. מתחילת המלחמה התייצבו שורת שרים ובכירים נוספים ברשות הפלשתינית ומוסדותיה לימין חמאס וקראו מפורשות לציבור הערבי להצטרף ללחימה. מועיד שעבאן, השר ברשות הפלשתינית למאבק בהתנחלויות, קרא בהלוויית מחבלים שחוסלו בטול כרם – מקצתם קצינים במנגנוני הביטחון – ל"אחדות בשטח", ואמר שצו השעה הוא "לחימה בסמטאות ובכל שטחי מולדתנו".

תנועת פת"ח, שבראשה עומד אבו מאזן, הוציאה מודעת אבל רשמית בעקבות חיסולו של חייל מנגנונים נוסף שחיסל צה"ל, שתכנן מתקפה רחבה בצפון השומרון בדומה למתקפת חמאס בעוטף. במודעה אגב אימצה פת"ח את השם "מבול אל-אקצה", שהעניק חמאס למלחמה. את המודעה עיטרו תמונות של חטיפת חיילים וירי רקטות שלא השאירו מקום לספק בדבר כוונותיו של הארגון.

ראש הממשלה הפלשתיני מוחמד אשתייה אמר בריאיון לערוץ טלוויזיה ערבי: "חמאס הוא רכיב מרכזי בנוף הפלשתיני, ולכן האחדות הלאומית שלנו היא הבסיס. גם ההנחיות של הראיס (אבו מאזן, א"י) הן שנעניק חשיבות עליונה לאחדות הפלשתינית", הדגיש אשתייה.

הגדיל לעשות חבר המועצה של פת"ח ג'מאל אל-חוויל, שהצהיר בריאיון: "הכיבוש עומד להיות מופתע בגדה המערבית. אנחנו קיווינו לדברים דומים כמו שקרו בעוטף עזה וראינו בזה הגשמת משאלת לב. אני אומר לך, הגדה המערבית תפתיע את כולם. עוד נראה מראות כאלה בגדה", הבטיח אל-חוויל. עבאס זכי, גם הוא בכיר בפת"ח, הילל אף הוא את הטבח בעוטף: "אנו מודים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי שידעו לתכנן ולבצע בלי לסגת מהמטרות המשותפות שלנו".

הרחוב הערבי העניק גם הוא תמיכה מוחלטת למלחמה, וצעדות הסתה המוניות של אלפי משתתפים החלו להיערך בערי הערביות, ובהן העיר רמאללה, מעוז הרשות הפלשתינית ביו"ש. קריאות "מי שיש לו נשק שיירה ביהודי או ימסור אותו לחמאס" ליוו את הצעדות, ודגלי פת"ח וחמאס התנוססו בהן בערבוביה, מחזה נדיר שמבטא את אחדות הלחימה כנגד ישראל בתקופה זו.

חשוב לציין כי הרשות הפלשתינית וחמאס הם יריבים פוליטיים קשים, אך בפועל שותפים לאותה אידאולוגיה, כפי שאפשר לראות משלל האמירות שסיפקו בכירי הרשות הפלשתינית מפרוץ המלחמה בפרט ובשנים האחרונות בכלל. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר היא מסמך רשמי שהוציא משרד ההקדשים ברשות הפלשתינית בתחילת המלחמה לדרשני המסגדים ביו"ש, שהוא הכרזת מלחמה לכל דבר ועניין.

המסמך מפרט שורת הנחיות ומסרים לקראת דרשות יום השישי, ובהם מסרי הסתה נחרצים: "אנו קוראים לבני עמנו הפלשתיני… השמירה על הרכוש הציבורי והאישי היא חובה לאומית דתית ומוסרית… עמנו הפלשתיני, למרות הכאבים והטרגדיות, אינו יכול להרים דגל לבן עד לסילוק הכיבוש והקמת המדינה הפלשתינית העצמאית ובירתה ירושלים".

כמו כן מובאים במסמך סימוכין מתוך השריעה, ובהם החדית' האנטישמי המסית לרצח יהודים: "לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים והמוסלמים יהרגו אותם, עד אשר היהודי יתחבא מאחורי האבנים והעצים והאבנים או העצים יאמרו 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, זה יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'".

אפשר למלא עוד עשרה גיליונות רק באמירות הבוטות והרצחניות של בכירי הרשות הפלשתינית בשבועות האחרונים, שאינן מותירות מקום לספק, אולם מי שיתעקש לעצום את עיניו יעשה זאת גם אם המציאות תטפח על פניו עוד מאות פעמים.

הטבח בעוטף עזה, וכמוהו גם האינתיפאדה השנייה, לימדו אותנו שכשהאויב מצהיר על כוונותיו הרצחניות ומתכונן לקראתן, הוא אשכרה מתכוון לזה. ולכן המסקנה המתבקשת היא שאם לאויב יש רצון, אמצעים לרוב וגם יכולת, הרגע שבו יפתח נגדנו במלחמה כוללת הוא רק עניין של זמן.

סימני אזהרה

לצערי את הדברים הללו היה אמור להבין כל קצין זוטר במערכת הביטחון, אך מכיוון שהמערכת כולה שותפה לקונספציה שרואה פרטנר באויב הפלשתיני, אין מנוס מלשאול בעצמנו את השאלות הקשות:

• לאיזו מטרה עורכת הרשות הפלשתינית אימונים צבאיים רחבים לכוחותיה?
• מי עומד מאחורי שורת הפיגועים הארוכה שמוציא ארגון הטרור גדודי חללי אל-אקצה?
• האם במערכת הביטחון מתכוננים ליום שהרשות תפתח במלחמה בהחלטה של אבו מאזן או בהפיכה שתתרחש ברשות לפני מותו או אחריו, דבר שעלול לקרות בכל רגע?
• האם בצה"ל מתכוונים לחמש את היישובים ביו"ש כדי שיוכלו לעמוד מול צבא לוחם שיעלה על הגדרות בכלים משוריינים?
• האם אנחנו חוזרים על העיוורון שפקד את המערכת בתחילת האינתיפאדה השנייה?
• ובעיקר: האם מישהו יידרש לשאלות האלה עכשיו או שכרגיל נדון בהן בתחקירים מצמררים רק אחרי האסון?

אלו אינם דמיונות ופחדים מיותרים אלא סימני האזהרה המהדהדים שמהבהבים כעת בעיני כל אדם שמביט מסביבו בעיניים פקוחות, ומי שמזלזלים בהם גם עכשיו הם מי שזלזלו ביהירות אופיינית באימוני חמאס שנערכו לעיני המצלמות קרוב לעשור.

אנו נמצאים כעת באותה מציאות כמו בערב שמחת תורה בעוטף עזה. רגע לפני שסיר הלחץ מתפוצץ. האם נתעורר הפעם לפני שיהיה מאוחר מדי?