הקרב על הנפש

1.

קשה לעכל את עוצמת האסון, השכול וההפתעה. קשה לעכל את עוצמת הרוח, האחדות והגבורה. איך מתפקדים? איך מכילים את כל זה? חמותי מנחת ההורים זיוה מאיר ('אימא מאיר') כתבה בימים אלו כמה עצות. לדעתי הדברים מתאימים לא רק להורים:

א. קודם כול לבדוק מה איתי. לדאוג לעצמי, לחוסן שלי. אחרת איך אדאג לילד? קחו נשימה לפני שאתם רצים לדבר עם הילדים.

ב. לא לשקר לילדים. להפסיק להגיד "הכול בסדר". כמובן לא לחשוף אותם לכל הפרטים הקשים, אבל לא לשקר.

ג. לתווך. הילדים לא תמיד מבינים. ילדה אחת הבינה רק אחרי הסבר של אימא שלה שהבום שהיא שומעת הוא הפיצוץ של הרקטה בשמיים על ידי כיפת ברזל. "זאת אומרת שהבום זה טוב ולא מפחיד", אמרה מייד הילדה, וכל היחס שלה לבום השתנה. וכשמדברים עם הילדים – לנסות להיישיר מבט לעיניים שלהם, לא לסלולרי.

ד. לראות סרטונים מפחידים זה ליצור טראומה לעצמכם ולהם. תחליטו אם אתם רוצים ליצור טראומה בקליק.

ה. לעשות. העשייה מחזקת, משחררת, מחברת.

ו. בזמנים כאלה לפעמים עוזר שיש לנו פסוק או מנטרה או משפט שהולך איתנו, שאנחנו אומרים לעצמנו בראש ברגעים קשים. מישהי סיפרה לי שבימים אלה היא שרה לעצמה הרבה את המשפט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". חמותי סיפרה שהפסוק שהולך איתה הוא "יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה". לדבריה, אלוקים מצפין ושומר אותנו איתו בסוכה גם בימים רעים. לא הובטח לנו בית מפואר או מלון רגוע. זה מסע בסוכה רעועה, שקמה ונופלת וקמה כבר אלפי שנים. גם ברגעים קשים אנחנו לא לבד, אנחנו ביחד, מוצפנים. האם יש לכם ציטוט מחזק שהולך איתכם?

ז. לקחת רשימות כללים בעירבון מוגבל, גם את הרשימה הזו. לא לנסות להיות מושלמים, לסמוך על עצמנו ועל האינסטינקט ההורי שלנו.

בשורות טובות.

דברים ששלחה לי צורית ירחי מתוך החמ"ל של היישוב בני נצרים במועצה האזורית אשכול:

"אני לא יודעת האם ומתי נספיק לדבר על כל ההרוגים. אז אני רוצה לומר עליהם משהו, על כל אלה שאני מכירה. אני 'דוסית' שבאה לעוטף עזה אחרי הנסיגה מגוש קטיף, מהיישוב נצרים.

עברנו פה את 'עופרת יצוקה' ואת 'עמוד ענן' ואת 'צוק איתן' ואת 'שומר החומות' ואת 'מגן וחץ' ואת 'עלות השחר'. כל המבצעים האלה עברו על השכנים שלי והם המשיכו לגור כאן, קיבוצניקים אמיצים, קילומטרים ספורים מהגבול.

המשיכו לגדל פה ילדים מתוך אזרחות טובה וציונות גדולה והכרה בערך ההתיישבות. אתם הרי רואים בימים האחרונים את התמונות של המשפחות היפות האלה, שנטבחו.

רובם לא נראים כמוני, השכנים האהובים האלה שלי, ולא חושבים כמוני, ואולי לא אמרתי להם לפני כן כמה הם מדהימים בעיניי. והנה עכשיו הם שילמו את המחיר הכי כבד. אני פוגשת פה ניצולים ושומעת על גילויי גבורה אדירים שהיו כאן. עוד לא שמענו את קצה הקרחון על מה שעשו פה אבות ואימהות, אפילו סבתות. על תושייה אנושית בלתי־נתפסת. אלה לא רק דברים הרואיים, אלא גם חיבוק שקט בממ"ד כשהמחבלים מעבר לדלת.

אני מסתכלת על רשימת ההרוגים שלנו במועצה אזורית אשכול ובוכה. אני מכירה 11 מהם באופן אישי. אתם לא תספיקו לשמוע על כל אחד ואחת מהם, אבל היה לי חשוב להגיד מילה על הרוח שלהם, של כולם ביחד".

כמה תזכורות חשובות שכותב תושב שדרות הרב חגי לונדין:

א. אנו נמצאים במלחמה. מלחמה קשה, כואבת ומפתיעה. רבים מהמשפחות והחברים שלנו נפגעו, רבים נלחמים כעת על חייהם. נכון, מפחיד עכשיו, אבל זה הזמן להפעיל את הראש, את התודעה השכלית והרוחנית.

ב. הכאב על ההרוגים והפצועים הוא איום. אבל זו לא השואה ולא סופה של מדינת ישראל. מדובר בארגון טרור שמדינת ישראל תנצח אותו, בעזרת השם. זה לא עניין של אם, אלא של מתי.

ג. למרות הפיתוי להתמכר עכשיו לדכדוך ולצפייה אובססיבית בחדשות, כדאי שכל אחד ישים לב שהוא והאנשים סביבו מתעדכנים במינון המדויק והנכון להם.

ד. צפייה בשמועות וסרטונים והעברתם משמעותה העצמה של הדמיון וההיסטריה. תסננו את ההודעות הלא־רלבנטיות, והעיקר – תעצימו את המסרים המחזקים בחייכם.

ה. הילדים שלנו זקוקים עכשיו להורים שלהם. לעזור לתווך להם את החדשות, לדבר, לבכות ביחד, להתפלל, והעיקר להקרין אמונה וביטחון. מצפים לנו ימים מאתגרים.

ו. לזכור: הסיפור של עם ישראל לא התחיל אתמול ולא הסתיים היום. קשה לנו מאוד אבל עברנו דברים קשים מאלה. תזכרו את תחילת הקורונה. עם ישראל והעולם כולו תמיד מנצחים את הרשע לבסוף. "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

בשורות טובות!